באחת הסצינות היותר מגונות ב"סאלח שבתי" מתוארת משפחת העולים המזרחית כשהיא מתגנבת מהמעברה הדפוקה, שאליה היא נזרקה, אל דירת שיכון בלתי מאוכלסת עדיין. על רקע הקירות הלבנים של הדירה הטרייה בולט עוד יותר הגוון הכהה והמאיים של בני המשפחה. וגרוע מכך: הפרימיטיביים האלה עומדים משתאים, לא מאמינים, נוכח גילויי המודרנה המערבית; בהתפעלות אין קץ הם פותחים וסוגרים ברז של מים זורמים, מרימים ומורידים מתגים של תאורה חשמלית. וואהו, ברוך בואכם למאה ה-20.

בדיוק 50 שנה חלפו מאז שאפרים קישון המנוח העמיד מול מצלמתו את הסצינה הלא נעימה הזו, וכמו דבר לא קרה מאז. אחת הסצינות בסרט האמריקאי "השקר הטוב" נראית כמו הועתקה בשקדנות מאביו מולידו של הבורקס הישראלי. שלושה גברים צעירים, בני -20 22, שחורים כמו הלילה, מתגלגלים לדירה צפופה בקנזס סיטי ומבצעים מול המצלמה כל מה שפרימיטיב מצוי עושה בנסיבות הללו: פותחים וסוגרים ברז, מרימים ומורידים מתגים חשמליים. והכל תוך קריאות התפעלות. ואגב כך, על מכשיר הטלפון הם לא שמעו מעולם.

לשלושה הללו, כולם בעלי אמונה נוצרית יוקדת, היו מספיק הזדמנויות לגלות כבר קודם לכן את נפלאות הטכניקה המערבית - מיום שכפרם בדרום סודן הופצץ מהאוויר על ידי מסוקים של צבא צפון סודן המוסלמית, ומרגע שהוריהם נרצחו על ידי חיילי כנופיות מוות. שלושה אלה היו ילדים קטנים בני 7 או 8 כשצעדו רגלית מהכפר ההרוס שלהם אל גבול קניה, מרחק של 1,200 ק"מ, על מנת להיקלט במחנה פליטים בהשגחת האו"ם. במחנה ההוא הם שהו במשך 13 שנים, בטרם תציע להם ממשלת ארה"ב להגיע לאמריקה כפליטים על בסיס הומניטרי.

מוצר צריכה בורגני ספוג בסולידריות. "השקר הטוב". צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג

האמריקאים, נדיבים בני נדיבים, הציעו אז 3,600 ויזות בלבד למיליוני הפליטים מסודן, וזאת בתנאי שהנבחרים המאושרים יתחייבו להחזיר למשרד האוצר בוושינגטון את דמי הטיסה הארוכה.

למעשה, הם לא שלושה אלא ארבעה סודנים. הבעיה היא שאחותם, שטסה עמם מקניה הרחוקה עד לשדה התעופה בניו יורק, הופרדה מהם ונשלחה למשפחה אומנה בבוסטון, ואילו עליהם נגזר להתגלגל למערב התיכון הנאור. גילוי החשמל והמים הזורמים הוא בבחינת קו התחלה בעבור הסודנים, שדי מהר מבינים כי השיטה הקפיטליסטית היא לא בדיוק השפיץ של גן העדן, ואחד מהם, שומו שמיים, מוכן אפילו לנטוש מיד את מנעמי המערב לטובת חזרה אל חיים כפליט.

כאן המקום להדגיש ש"השקר הטוב" איננו חלילה סרט גזעני. זהו מוצר צריכה בורגני ספוג ברצון טוב, בסולידריות עם החלש, באמונה שניתן לגשר בין פערים תרבותיים. הבעיה אם כך נעוצה בערכים התעמולתיים שהוא טובל בהם, ובהכרה הברורה שאופן החשיבה האמריקאי הוא היחיד האפשרי בעולמנו.

הדגמה ברורה לכך ניתנת בעיצוב הדמות שעושה כאן הכוכבת ההוליוודית ריס ויתרספון, המגלמת אמריקאית שהופקדה, שלא מרצונה, על משימת איתור מקום עבודה לשלושת הסודנים. מובן שהיא עושה זאת בלי להתעדכן קודם לכן בתיאוריות תרבותיות הנגזרות מפוליטיקת המיעוטים או מלימודים פוסט-קולוניאליים. הפערים מעוררי הייאוש אינם נעוצים באי-הבנתם של הסודנים את אופן זרימת החשמל בדירות אמריקאיות, אלא דווקא באטימות האמריקאית כלפי האחר.

אילו פיליפ פלארדו הקנדי, שביים את "השקר הטוב", היה מתכוון ליצור סרט מחאה כזה, קרוב לוודאי שהתוצאות הקולנועיות היו חיוביות ונוקבות יותר. אך דומה שהוא באמת שאף לעשות סרט שהנחמדות היא עיסוקו המרכזי, והסנטימנטליות משמשת בעבורו כדגל לנופף בו. לפני שלוש שנים התפרסם פלארדו כשסרטו החף-מכוונות-רעות "מר לאזר", שסיפר על מהגר אלג'ירי המתקשה להיקלט בקוויבק, זכה במועמדות לאוסקר ההוליוודי. דומה ששום דבר לא השתנה גם אצלו מאז, וסרטיו הם בבחינת זרוע נוספת של איזושהי סוכנות סיוע לפליטים ולעשוקים, שעיקר כוחה בחיוך האמפתי שלה.

"השקר הטוב": נחמדות זה לא הכל

הסנטימנטליות משמשת כדגל בסרטו של אילו פיליפ פלארדו הקנדי. למרות הכוונות הטובות, לא מדובר בהרבה יותר ממוצר מוצר צריכה בורגני