יזהר אשדות ומוריסי ממליצים: הלהקה המסתורית שלא הכרתם

באמצע שנות ה-80 פגשתי את פנחס (פיני) שץ. זה היה במכון הישראלי לקולנוע - היה דבר כזה - שפעל בתוך מבנה בשדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל. השתחררתי מהצבא, נסעתי ללונדון ופריז, וחזרתי, חיפשתי עבודה, עניתי למודעה בעיתון והתקבלתי לאגף הגזירה, הקיטלוג והתיוק. ישבתי ומצאתי ידיעות וכתבות על סרטים, במאים ושחקנים, גזרתי יפה, הדגשתי שמות במרקר והכנסתי למעטפות. בין לבין, יצא לי לשוחח עם הבחור הגבוה והבהיר שהפציץ אותי בשלל שמות של סרטים שמעולם לא שמעתי עליהם ובמאים שלא הכרתי.

זו הייתה תקופה מעניינת. כל יום למדתי משהו חדש. המושג פוסט-מודרניזם עוד לא הומצא, אבל פיני שץ בעצם גילם אותו באהבתו לבמאי הרוסי הגאון אנדריי טרקובסקי ובהערצתו לסרטי אימה זולים וגרועים. החיבור הזה היה מרתק. עד אז העולם נחלק, בעיני, ל-Movies מול Films, האיכותיים מול הסתמיים. אבל שץ לימד אותי משהו על אהבות ותאוות קולנועיות. על המקום שבו נפגשים גבוה ונמוך ועל טשטוש הגבולות ביניהם.

כמעט 30 שנה אחר כך, הוא סיים את סרט הקולנוע הדוקומנטרי שלו על להקת הספארקס והולך להקרין אותו בפסטיבל הסרטים בחיפה, שייפתח ב-9 באוקטובר. הספארקס, שאמנם ידעה להיט (או מקסימום שניים) נותרה סוד לרוב רובו של העולם. סביר להניח ש-9 מ-10 אנשים שתפגשו לא שמעו עליהם. במלאת לו 50 יצא שץ לחקור את האובססיה שלו, שהתחילה בגיל 13, ואת החיבה המוזרה שלו לאחים המסתוריים (והיהודים) רון וראסל מאאל.