עדיין עובדים: דור ההמשך של אפרים קישון שב לתעלה

הייתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי, בתחילת שנות ה-50, כשקולות ריסוק חזקים עלו מהרחוב והעירו את תושבי השכונה. אבי זינק החוצה רק כדי לראות פועל עם פטיש אוויר עומד באמצע הרחוב והורס אותו בשיטתיות.

השכנים הנרגנים שיצאו החוצה קיללו את העירייה שהורסת את הכביש. אבי גם קילל, אבל בהונגרית, כי הוא עדיין לא ידע לדבר עברית כהלכה. במוחו חלפה אז לרגע מחשבה מרדנית: אולי זה לא עובד של העירייה אלא משוגע שגנב פטיש אוויר והחליט סתם כך מתוך משיכה חולנית לקדוח באמצע הכביש...

אם מישהו היה לוחש ברגע זה על אוזנו של אבי, אפרים קישון, שהאירוע הזה עומד להיות עבורו תחילתה של יצירה הומוריסטית היסטרית שתכבוש את המדינה ואת העולם, הוא היה חושב שמדובר במשוגע. ואם היו מוסיפים ואומרים לו אז שהוא יכתוב את הספר העברי הנפוץ והמתורגם ביותר בעולם אחרי התנ"ך ושהוא יהיה תסריטאי ובמאי הקולנוע היש־ ראלי המצליח והמעוטר ביותר בישראל ובעולם, הוא היה בוודאי אומר במבטא הכבד שלו: אתם השתגעתם, אני לא יודע מילה בעברית ומעולם לא למדתי קולנוע...

את ההומורסקה - "תעלה בתל אביב" - שכתב בעקבות האירוע הטראומטי, פרסם העיתון "דבר" בשנת 1951, שנתיים אחרי עלייתו ארצה מהונגריה - בהמשך היא הופיעה גם בספרו הראשון "אלף גדיא וגדיא".

מדובר על משוגע הבורח ממוסד סגור, גונב פטיש אוויר ומתחיל לחפור באמצע הרחוב הראשי בעיר. המשטרה ופקידי העירייה, במקום לאשפז אותו מיידית, משתפים איתו פעולה מתוך רפלקס משולב בבלבול, בטמטום ובמשחקי אגו וכוח, המאפיינים כל כך את הבירוקרטיה והשלטון בארץ ובעולם.

הייתה זו שעת צהריים חמימה בשנת 1968, כשמשפחתי ואני יצאנו מהמסעדה ההונגרית האותנטית "קיש-פיפה" - המקטרת הקטנה ("קיש" זה "קטן" בהונגרית, וזו בעצם גם הסיבה לכך שאני נקרא קישון, כי פקיד הנמל החליף את שמו של אבי מקיש-הונט לקישון), הלכנו ברגל עד לקולנוע "אלנבי", שם נעמד אבי, פרש זרועותיו לצדדים ואמר לנו - בעוד כמה חודשים אני הולך לבנות את הקולנוע הזה ועוד 150 מטר מרחוב אלנבי, באולפני הרצליה. כל אדם שקול היה חושב שנתקל במגלומן חסר היגיון, אבל אני כילד בן 11 התייחסתי להצהרה הזאת כאל הצהרה הגיונית מאוד, כי היה לי ברור, כמו כמעט לכל ילד, שאבי הוא כל יכול.

פועלים חסונים בגופיות עזרו לי לטפס על המבנה הרופף העשוי צינורות, קרטונים ולוחות דיקט. הצלחתי במאמץ מה להגיע למרפסת המאולתרת, שם חיכתה לי כבר משפחתי המאומצת. הנוף שנשקף לעיני היה מפחיד - רחוב אלנבי בתל אביב, הרוס כולו - זרוע תעלות, מחורץ בחפירות וערימות עפר ואבנים בכל פינה, ודחפורים גדולים ממשיכים לחפור בו תעלה לכיוון הים.

זו הייתה התפאורה של הסרט "תעלת בלאומילך", שנבנתה על מגרש החניה של אולפני הרצליה. את הסרט כתב, ביים והפיק אבי בשנת 1969, וכך גם זכיתי אני לתפקיד קטן בסרט הגדול הזה.