מלחמת יום כיפור,
כל הערוצים

עוד מאמצע השבוע שעבר הקדישו כל הערוצים זמן שידור לסרטים על מלחמת יום כיפור, החל מתיעוד קרבות בסיני ובגולן ועד סיפורו של גורודיש, המצביא המודח שהלך להתבודד עם צערו במכרות היהלומים באפריקה.

גם ברשתות החברתיות התעוררה התרגשות. "ראיתם אתמול בערוץ 10 את הג'ינג'י הרזה עם הזקן על הטנק ליד התעלה?", הייתה שאלה אופיינית. זה אני, באה התשובה משמנמן קירח בגיל גמלאות.

לא היה ספק. מלחמת יום כיפור חזרה לאופנה. לא תמיד היא הייתה כל כך טרנדית. שנים רבות 6 באוקטובר היה מוחרם. תאריך ככל תאריך, סתם יום של תשרי, תחילת אוקטובר. כמו 2 בפברואר. כמו ג' באדר. יום באמצע הזמנים. והחרם לא היה מקרי. ישראל העדיפה לשכוח את המלחמה ההיא, והתקשורת יגעת הקרבות צייתה. התודעה הציבורית על שריה ואזרחיה העדיפה להשכיח מעצמה את הכישלון, את הזיכרון הלא נוח, את הג'ונגל מסביב שכל כך קשה להיות וילה בתוכו.

וכמו שהיא שוכחת מדי יום את הבעיה הפלסטינית, ישראל מחקה את זיכרון מלחמת יום כיפור, ועל הדרך טשטשה גם את 5 ביוני, היום שבו החל הניצחון המפואר של 67' שהפך לבעיה מטרידה כל כך, והפכה את שני התאריכים לריבוע שגרתי לבן בלוח השנה שכמעט אינו ראוי, ולפחות אינו מקבל תזכורת מיוחדת. קוראים לזה שכחה.

מלחמת יום כיפור. נזכרים מחדש. צילום: פלאש 90

מלבד כמובן 2,689 משפחות שלא מצליחות לשכוח. לאורך השנים הפך חוסר אזכור המלחמה לבוטה ומכאיב ממש. עד שבשנה שעברה התעורר הלב היהודי הרדום. הזיכרון ניעור מחדש. יארצייט ה-40, ה-40 העגול, המדויק, השלם, משבר גיל ה-40 נתן את הניעור שלו למדינת ישראל, שנזכרה להפסיק להכחיש את המלחמה. המדינה נזכרה ואיתה התקשורת. בבתי הקפה, במסעדות, בסלונים השלווים, נאלצו להודות כי 40 שנה קודם לכן הייתה מלחמת יום כיפור.

גם השנה שאחריה, זו העברית שהסתיימה ממש עכשיו, הייתה שנה מצוינת לפטריוטיות. צוק איתן, טילים מטפטפים עד מטר זלעפות על ערי הארץ, חדרו את הבועה השלווה. ביחד עם היארצייט של השנה הקודמת ממשיכה התקשורת לא להתעלם ממלחמת יום כיפור.

בסך הכל מציגה התקשורת את האנושיות שבה. גם בעמדות ההחלטה שלה יושבים רק בני אדם. מערכות הערוצים מנסות ככל אדם להדחיק זיכרונות לא נעימים, ואולי סרטי המלחמה שזכו בשבוע האחרון לשפע זמן מסך הם ניסיון לנהוג באחריות. ואולי יש פה רק הניסיון השגרתי לדחוס זמן שידור בכרוניקה לייט. נראה.

"ברוורס", ארז טל,
ערוץ 2, שבת, 11.10

ארז טל יעשה את זה מחר בתוכנית הדוקו החדשה. הוא יגרום למוטי קירשנבאום, האורח הראשון שלו, להעלות דמעות. בראבו. למה "ברוורס"? כי טל ייקח את אורחיו במשך יום אחד למסע בתחנות חייהם, ובדרך ידברו ויראו מה ייצא מזה. עם קירשנבאום זה יצא לא רע בכלל, אבל זו לא חוכמה, כי קירשנבאום הוא קרקטר. נראה מה ייצא מהפרקים הבאים.

ארז טל הוא המסקרן כאן. מאז ימי "מה יש" ברדיו הוא תמיד יושב על התקן של זה שמכר את הכישרון הענק שלו תמורת הזכות לעמוד לצד איזה אסי ולשכנע אותנו כמה טוב בנק זה או אחר. הציפייה לראות את ארז טל "האמיתי" נדחקה עמוק לארון אבל היא תמיד שם, וכשיש הזדמנות הולמת, תמיד טוב להבריש ממנה את הנפטלין.

הבחירה בקירשנבאום כאורח ראשון מעט מעייפת. קשה שלא לחבב את קירשנבאום, אבל נראה שבמהלך השנים קיבלנו מנות גדושות שלו. כבר היינו איתו בתחנות חייו, כבר דיברנו איתו על "ניקוי ראש", כבר שמענו וצחקנו על החמור במעלה ההר או במורד ההר שעומד ולא עושה דבר. גם המאבק שהולך ומסתמן בין שניהם בתחילת הסיבוב לא נראה שמוטה לטובתו של טל. לקרוא לקירשנבאום שועל טלוויזיה מנוסה יהיה עלבון לשועלים מנוסים. הוא גבוה גבוה מעל ללהקה, וטל צריך להיאבק לשמור את השליטה על המתרחש בתוכנית שלו, לפני שקירשנבאום יקרקס אותו.

ארז טל. עושה לקירשנבאום האח הגדול. צילום: יח"צ

טל מתעקש כל העת לעשות לקירשנבאום האח הגדול. על הדרך של פגישה עם עברו לעמת אותו עם מה שאינו. בדרך הוא גם לוקח אותו לסיבוב מעניין במתחם "האח הגדול", אבל מה שמעניין הוא המתחם, לא הדיון המתפתח בין שניהם על הפער בין שני דורות של עשייה טלוויזיונית. טל לא מדגדג את ציפורן העשייה של קירשנבאום, ולעומתו קירשנבאום זכה לחופש שטל יכול לחלום עליו ולרייטינג של 70% כשהיה רק ערוץ אחד. אבל כל זה לא רלוונטי כאן. השאלה שמעניינת את טל היא אם יצליח להוציא דמעות מקירשנבאום או לא.

בסוף הוא מצליח. הוא לוקח את קירשנבאום לפגוש חברים ישנים, לחוות הסוסים הטיפולית שבה עבדה אשתו המנוחה, ואז שיר אחד של הביטלס עושה את העבודה שאליה חתר ארז טל כל היום. בראבו.

"מנתק המים",
ערוץ 2, שבת, 11.10

אף על פי שהוא מאבד את דרכו בישורת האחרונה, "מנתק המים" הוא סרט ישראלי שלא כדאי להחמיץ. הנה תקציר: גבי עובד בחברה המעניקה שירותי ניתוק מים לעיריית נהריה. סביבת חייו וסביבת עבודתו מעיקות עד מאוד. בעצמו הוא קשה יום, נודד בין בנייניהם של הקליינטים העלובים שידם אינה משגת לשלם את חשבון המים שלהם.

חמוש בדלי ושני מפתחות שוודיים הוא עובר בין הבתים המתפוררים, החצרות האחוריות המוזנחות, מפרק שעוני מים ומסתלק לפני שהאומללים שנותרו ללא מים יסתערו עליו בזעם ובקללות. לא תמיד הוא מצליח.

את גבי, הנתון בסכנת פיטורים קבועה, מגלם בצורה משובחת כהרגלו משה אבגי. אבגי, כשאר שחקני הסרט, סובל מכמה בעיות בתסריט. על פניו הבלתי מגולחים קבועה לאורך כל הסרט מסכת סבל, שנפרמת רק כאשר הוא פוגש את בנו. גם אלו שחייהם קשים - כדמויות המתוארות ב"מנתק המים" - מחייכים לעתים, והיה ראוי להעניק לאבגי מרחב גדול יותר של הבעות. גם השתיקות המתמשכות בארוחות המשפחה טורדניות וחסרות תפקיד דרמטי של ממש.

אבגי בדרך לעוד לקוח מרוצה. צילום: יח"צ

"מנתק המים" הוא סרטו הראשון באורך מלא של עידן הובל. הוא מתאר מצוקה באופן ריאליסטי, חד ומדויק, מזווית מקורית ובהחלט יוצאת דופן.

אלא שמלבד ה"חריקות" שתוארו כאן, הוא חסר קו עלילתי מובהק, איזה סיום שאליו יובל הצופה, שיממש את ההבטחה העגומה הניתנת במהלך הסרט. ועדיין, בימים של הצפת המצוקה החברתית, "מנתק המים" הוא סרט יותר מראוי שלא כדאי להחמיץ.

מחוץ לבית האח: האם "ברוורס" תחשוף את ארז טל "האמיתי"?

וגם: אחרי 40 שנה מלחמת יום כיפור נכנסה למיינסטרים הלאומי ומדוע כדאי לצפות ב"מנתק המים" אף על פי שאבגי מציג בו רק הבעה אחת