מופע ההוקרה לאריק איינשטיין גרם לי להבין: זה הבית

תמיד כששאלו אותי: אז למה אתה לא יורד מהארץ עם הדעות הפוליטיות שלך? הייתה לי תשובה מקופלת בכיס: בזכות שלוש סיבות - מזג האוויר, אריק איינשטיין וגרעיני עפולה.

בשלישי האחרון, ה- 7.10.2014, כשצעדתי עם בתי הגדולה ל"זאת אותה האהבה" - מופע ההוקרה לאיינשטיין ז"ל בפארק הירקון - היא שאלה אותי בדרך: "אבא, מה דעתך שאני אעזוב לברלין אחרי הלימודים?". לא ידעתי מה לענות לה, ונאלצתי לצטט את מרן איינשטיין: "זה הבית".

אז יכול להיות שאני משוחד, שהאהבה הענקית לאריק, שצרב את פסקול חיי משחר נעורי, צרבה קשות בכושר השיפוט, אבל מהרגע שנכנסתי בשערי פארק הירקון, וראיתי עשרות אלפי ישראלים שהופכים לגרסה התל אביבית של "יש ערימה של חבר'ה על הדשא", הקסם האריק איינשטייני כבר היה באוויר, גם אם פה ושם נצפו בשטח יותר מדי כוכבים זוהרים של סלקום.

בשמונה וחצי בערב, פונקט, כבו האורות, המסכים הענקיים בצדי הבמה בערו, ומהרגע שמוניקה סקס הגיחו עם "הבטיח לשלוח, שירים למוסף", נסו כל הצללים. למראית הדה ז'ה וו, חזרתי בזמן להופעה של פול מקרטני לפני שש שנים באותו מקום, כשפתח ב"בום" עם: "יו סיי גודביי, אנד איי סיי הלו". רגע של ריגוש אינסטינקטיבי מציף כלפי מעלה, חוקי הגרוויטציה האנושיים מפסיקים לפעול, והקתרזיס הוא רק שאלה של זמן.

המופע, עניין של שלוש שעות עמידה על הרגלים, עבר ביעף. לא כל הקאברים לשיריו האלמותיים של איינשטיין היו באותה רמה: הביצוע הפומפוזי ל"מה איתי" של ריטה (בדואט עם מוש בן ארי) - היה מיותר לחלוטין, כשריטה נראתה כמישהי שהגיעה מסרט אחר; מאור כהן ופיטר רוט בדואט ל"זאת אותה האהבה", נראו כמו במסיבת יום הולדת; ואברהם טל בקול הצייצני, לא הצליח לשחזר את חוויית ה"שביר".

גם הרפרטואר הנהדר נעדר כמה שירים ענקיים של אריק כמו "פראג" ו"למה לי לקחת ללב"; כל השאר - מברי סחרוף עד קרולינה - ממיקי גבריאלוב עד שלום חנוך - עמדו במשימה, ושלפו מעצמם את המיטב.

רגע הקתרזיס הבלתי נמנע הגיע ב"עטור מצחך", כשקורין אלאל, יהודית רביץ ויוני רכטר בשר ודם הרגישו כמו במעמד הר סיני, כשדמותו של איינשטיין ריצדה באוב על המסך. גם הווידיאו-ארט המופלא, שריצד על הבמה ביצירות קסומות - על טהרת ההשראה האיינשטיינית - קטעי הסרטים של אריק מכל הזמנים, והתזמורת המדהימה, עשו את העבודה ברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין.

הקתרזיס השני הגיע בסוף האירוע, כשמוני מושונוב שר עם גיא בוקאטי את "היה היה", שיר שאיינשטיין שר לזכרו של המוזיקאי זיגי סקרבניק ז"ל באלבום הרוק הראשון שלו, "פוזי" (1968), ובחלוף 46 שנה, נשמע כמו שיר שאריק כתב לזכרו: "היה היה, היה היה פעם מלך אחד, רחוק למעלה בכה אלוהים, היה היה ויהיה הוא לעולם".

וכשצבי שיסל הצטרף למושונוב ובוקאטי, גם אני לא יכולתי יותר לעצור את הדמעות. זולגות הדמעות מעצמן. קצרות המילים לתאר את עוצמת החוויה, "אירוע של פעם בחיים" קטן על מה שהיה שם. אבל אם עיתונות היא אמנות התמצות, אתמצת זאת כך: לערב אחד הייתי גאה להיות ישראלי. וגם אם חשבתי שאחת הסיבות שלי להישאר כאן היא כבר לא כאן, אחרי "זאת אותה האהבה", הבנתי שלא יעזור לי כלום, זה הבית.