דומה שגם חדי זיכרון אינם יכולים לומר מה מסתתר מאחורי "אובלאדי אובלאדה", להיט העבר של הביטלס ששרים שחקני "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", תוך כדי ההשתחוויה. אם לחמישה משחקני ההצגה החדשה יש בכך משום הסתלבטות על שיר אהוב, את תיקי דיין זה מחזיר באחת לפס הקול של נעוריה, כאשר החלה את הקריירה שלה בשירי הביטלס. "יש לי כאן סגירת מעגל מענגת", היא מספרת. "גרתי ברחוב ביאליק ברמת גן, לא הרחק מחנות תקליטים. כל תקליט של הביטלס שיצא הייתי קונה ומביאה ללהקת העכבישים, שבה הופעתי. היינו לומדים אותו כדי לשיר ממנו שירים".

את, השחקנית המצליחה, מתגעגעת לבדרנית ולזמרת שהיית בעבר הרחוק?

"בהמון הצגות הייתה לי הזדמנות לשיר, אפילו כעת, בהצגה 'אמא קוראז' וילדיה'. אבל יש בי געגועים לבידור. אני מתגעגעת להצחיק אנשים, כפי שאני עושה בהצגה החדשה. זו אחת הסיבות לכך שנכנסתי אליה. ככל שאני משחקת בהצגות של שייקספיר, של צ'כוב וכאלה, זה באופי שלי לבדר ולהצחיק. אבל אם הייתי עושה רק בידור, הייתי מתגעגעת לתיאטרון".

וחוץ מגעגועים, האם יש לך חלומות שקשורים לבמה?

"אני לא מהשחקנים החולמים על תפקידים. אם כבר, אני חולמת לשחק גבר ואז להבין מה עובר לו בראש. בשביל זה לא צריך לגמור בית ספר למשחק. אני, אשכרה שחקנית אוטודידקטית, אף פעם לא למדתי. בית הספר שלי היה בלהקה הצבאית ובהופעות מילואים בסיני, כאשר הופעתי בפני חיילים. מהופעות כאלה אפשר היה ללמוד הכי הרבה".

דיין. "כעת אני מבינה את קסנדרה". צילום: רענן כהן, איפור: אבישג חדד

לעומת שחקנים בתיאטראות רפרטואריים המתרוצצים במקביל בין מספר הצגות, דיין מופיעה בשתי הצגות. פרט לזו בעלת השם המוזר של הקאמרי בשיתוף תיאטרון חיפה, היא משתתפת כאמור גם בהצגה הברכטית "אמא קוראז' וילדיה", שאותה היא נושאת על כתפיה אגב הפגנת יכולת משחק וירטואוזית ולמענה קיצצה את שערותיה. "אומנם אני מלוהקת כעת 'רק' בשתי הצגות, אבל בהן אני אמורה להשתתף באוקטובר ונובמבר לא פחות מ-46 פעם", היא מדגישה.

מדבריה עולה שהקוראז'ית לא הוגשה לה על מגש של כסף. "התלבטו אצלנו אם להציג את 'חתונת הדמים' של לורקה או את קוראז'", היא מספרת. "כשהולכים על קוראז' לוקחים סיכון, אם כי עם במאי מדהים כמו אודי בן-משה קשה ליפול. כשיש איתי במאי יצירתי כמוהו, אני יכולה להשתפר כל הזמן. אודי כיף של במאי. איתו הצלחנו לקצר מההצגה את כל הדברים הלא רלוונטיים ונשארו בה שעתיים מהשלוש במקור. אני מאוד אוהבת לקצר ואפילו מהתפקיד המשני ב'וניה, סוניה, מאשה ושפיץ' הצלחתי להוריד חצי. אנשים שיש להם חוש קצב לא אוהבים שבהצגות חוזרים על דברים".

ובימי צוק איתן?

"אז ההצגה קיבלה משמעות אחרת לגמרי. הרגשתי שבימי המבצע היא משאירה חותם אחר. הופענו עם קוראז' ביום שבו נפלו חיילים באסון הנגמ"ש. אני עולה לבמה בתור אמא קוראז' ואומרת לבן שלי, 'אם תהיה חייל, תמות! זה מה שאתה רוצה?'. 'ממש לא', הוא משיב, ואז אני פוקדת עליו, 'אם כן, הישאר ליד אמא שלך!'. פתאום אני קולטת ששומעות את הדברים אמהות שבניהן בצבא - ואני נושכת את השפתיים שלי. או שאני שרה בהצגה, 'את המתים כיסו פרחים והם הלכו אל מותם, עוד ממשיכים, עוד ממשיכים'. זה היה נורא".

מה עבר עלייך שם?

"כל משפט רץ לי בראש לפני שאמרתי אותו. בדקתי אם יש בהצגה משהו שיבהיל את הקהל, יגרום לו לבכות או אולי לכעוס עלינו. אבל לא צנזרנו אפילו מילה. ההצגה בתקופה הזאת הייתה הדבר שהכי נכון היה לעשות אותו".

את דמותה של קסנדרה, בהצגה החדשה, הביאה דיין ממרחקים. "את 'נשות טרויה' העלינו בטוקיו עם שחקנים יפנים. שם, לבושתי, גיליתי לראשונה את הדמות של קסנדרה. זו אחת שקיבלה את היכולת לנבא את העתיד, אבל גם נפלה עליה קללה שאף אחד לא יאמין לה. ברגע הראשון לא ידעתי איך לאכול אישה פשוטה כזאת שלפתע מדברת גבוהה-גבוהה. בחרתי להציג אותה כמשוגעת במידת מה והתאמתי לה ביומיים האחרונים של החזרות הליכה שמאוד עזרה לי להיכנס לדמות. כעת אני מבינה את קסנדרה, גם אם היא מאוד רחוקה ממני".

במה היא רחוקה ממך?

"היא משוגעת, ואני לא".

לעומת זאת צ'כוב, שעליו נסמך המחזה שבו את משחקת כעת, לא רחוק ממך.

"אין לך מושג כמה שאתה צודק. שיחקתי בהצגות צ'כוב את נטשה ב'שלוש אחיות' ואת מאשה ואת פולינה ב'השחף'. מה שאני זוכרת משם אני מיישמת כאן. טוב ששחקנים בקיאים בדמויות שהם משחקים. לא פעם אנחנו מכירים את הדמויות יותר מהמחזאים שיצרו אותן. כאן ההיכרות עם צ'כוב עוזרת לי בהצגה החדשה, שבה לכותב שלה, כריסטופר דוראנג, היה רעיון מבריק - לקחת את הדמויות של צ'כוב ולהציב אותן באמריקה של המאה הזאת כדי לבדוק מה קרה להן".

תיקי דיין (ראשונה משמאל) עם משתתפי "קרובים קרובים". "הסיטקום הכי טוב שנעשה בארץ. צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית, יח"צ

כטוב בעיניה

דיין, ששמה המלא תקוה רוחמה דיין אחי-אילן, החלה את מרוץ החיים שלה בנווה שאנן, בדרום תל אביב, כבת להורים יוצאי סוריה, אב ירקן ואם עובדת סוציאלית. היא שיחקה ושרה מילדותה, תחילה בתיאטרון הילדים תילון-תליל. ולאחר מכן, כשעברה עם משפחתה לרמת גן, כסולנית להקת הקצב העכבישים השחורים, שחזרותיה נערכו על גג בניין מכבי האש בעירה.

לאחר שסיימה את שירותה בלהקת גייסות השריון, שבה כיכבה בתוכנית "שישה ימים בטנק", הייתה לה נקודת זינוק בעייתית לקריירה: המחזה "הצילו" הורד לאחר שמונה הצגות במצוות הצנזורה, וההצגה של חנוך לוין "מלכת אמבטיה" נפסלה לאחר שערורייה ציבורית חסרת תקדים. "ההשתתפות שלי ב'מלכת אמבטיה' הייתה חוויית תיאטרון מהחריגות שהיו לי", היא חוזרת לרגע אל ימי ראשית הדרך. "מה אתה יודע, איימו על חיינו. אמא שלי שמעה על פצצה, כביכול, באולם 'נחמני' ולקחה מונית כדי להגיע ולהיות בטוחה שלא הרגו לה את הילדה".

דיין הופיעה ב"לא הכל עובר", המתאבן הסאטירי של הערוץ הראשון ל"ניקוי ראש" וכיכבה בשלוש תוכניות "שלכם לשעה קלה" של קול ישראל. כמו כן זימרה לצד אריק איינשטיין בתוכניתו "מזל גדי". "היה לי כאן מזל גדול", היא משתבחת. "אתה יודע מה זה לילדה בת 20, משוחררת טרייה מלהקה צבאית, להופיע עם זמר כמוהו ולנסוע איתו לכל המקומות בארץ? זאת חוויה שאני נזכרת בה בהמון געגוע. הייתי לגמרי מאוהבת באריק. איך אפשר שלא?".

ובאורי זוהר?

"לא!" (צוחקת צחוק מתגלגל).

ה"לא" שלך אומר הרבה. בראיון קודם אמרת "לא סבלתי את היחס המשפיל והגס שלו כלפי הצוות".

"ה'לא' שלי אומר שלא הייתי מסוגלת להתחבר לאיש מהסוג הזה. עם אריק הגעתי ל'לול' ואני לא חייבת להזכיר משם את אורי ואחרים, מה גם שאני לא בן אדם של חבורות ולא שואבת כוח מלהיות בקליקות".

באחרונה היו פרסומים לא מלבבים במיוחד על חבורת "לול".

"אני יכולה להבין מאיפה זה הגיע. וזה די נכון".

באותה תקופה היא כיכבה בתפקיד הראשי בהצגת "פרפרים הם חופשיים" בתיאטרונו של גיורא גודיק. שם גילתה הביקורת את דיין כשחקנית שמסוגלת לשכנע במשחק ללא שירה. על המהפך בקריירה שלה חתום עודד תאומי. כשהוא ביים ב-73' את הצגת "השיבה", קרא לדיין לשחק לצד מכרם חורי. אומנם ההצגה ירדה לאחר 19 הצגות בלבד, אך מבחינת דיין כל השאר היסטוריה. היא נבחרה לככב כרוזלינד בהצגה השייקספירית "כטוב בעיניכם" ומאז לא רק שנשארה עד הלום בקאמרי (פרט לגיחה לבית ליסין), אלא שבמאי ההצגה, פיטר ג'יימס, שהפך לאחד מידידיה הקרובים, העניק לה מאז אי אלה מתפקידיה הגדולים.

הקביעות שהשיגה דיין בתיאטרון דחקה הצדה את הבדרנית שבה, אם כי מעולם לא הקלה ראש בבידור. בראיון בשנת 80' אמרה בהקשר זה: "תמיד חשבתי שאני שחקנית מאוד רצינית וגם היחס שלי לבידור רציני. המילה 'בידור' לא נשמעת לי כמילת גנאי. כשאני מופיעה בבידור, לא רק שאני לא יורדת לטעמו של הקהל, אלא אני מנסה להעלות אותו אלי, בתקווה שבהמשך יבוא לראות אותי בתיאטרון".

צילום: רענן כהן

קרובה קרובה

מבין תפקידיה הרבים זכור לה במיוחד תפקיד לביבה פופוך, בהצגה הלוינית "מלאכת החיים" לצד יוסי בנאי. "זה היה משהו מיוחד", היא מציינת. "מצד אחד, לשחק עם יוסי בנאי, שחקן שתמיד רציתי לשחק איתו; מצד שני, אולי במקביל למה שהתרחש בהצגה הזאת, בעלי יאיר זיכרונו לברכה, היה מאוד חולה. ההתעסקות במוות הייתה מאוד משמעותית שם. את כל מה שעברתי ביומיום הבאתי מדי ערב לבמה, וזו הייתה חוויה שאי אפשר לתאר אותה".

למעשה, יאיר היה לך גורם מאזן לעומת הקריירה הדי סוערת שלך.

"לחלוטין. איך אמרה פעם מישהי? יאיר בא לעדן את נשמתי. הכרתי אותו בתוכנית 'לא הכל עובר' והרבה מהבחירות שלי בקריירה אני זוקפת לזכותו. אני חייבת לו הרבה גם על עיצוב האישיות שלי".

בין תפקידיה של דיין, שתישאר חקוקה בזיכרון הקולקטיבי כאחת מהמופלאים שהשתתפו בסדרת המופת הטלוויזיונית "קרובים קרובים", היו מאשה ב"השחף"; אדריאנה ("קומדיה של טעויות"); נטאשה ("שלוש אחיות"); קתרין ("אילוף הסוררת"); שרלוט ("מה עושים עם ג'ני?"); לואיז ("פרק ב'"); לינדה ("מותו של סוכן"); המספרת ("יוסף וכתונת הפסים המשגעת"); בלה ("אורזי מזוודות"); גברת לאבט ("סוויני טוד"); ג'סי ("לילה טוב, אמא"); גברת טנארדיה ("עלובי החיים"); טואנט ("החולה המדומה"); באני ("בית העלים הכחולים"); האם ("ענבי זעם"); איטה ("עיר הנפט"), הצגה שהביאה לה את פרס שחקנית השנה בתיאטרון; ולייטשה ("מכולת").

כל כך הרבה חנוך לוין יש בקריירה שלה, ואילו נסים אלוני נפקד ממנה לחלוטין. "אני לא משתגעת על קישוטים וצבעים", היא מעירה. "לכן אף פעם לא התחברתי למחזות של נסים אלוני".

כשדיין סוקרת את מסע חייה בתיאטרון, העבודה בטוקיו על "נשות טרויה" ממוסגרת אצלה במסגרת מוזהבת. "הייתה לי שם הזכות לעבוד עם במאי כמו נינגאווה", היא מספרת. "כשסיפרתי שאני בהצגה בבימוי שלו, היו משתחווים אלי. כזאת הערצה טוטאלית יש שם כלפי האיש. חוץ מזה, הייתה לי ביפן חוויה יוצאת דופן להיות בארץ שונה ביותר לעומת הארץ שלי, שאני הכי אוהבת אותה בעולם. פתאום גיליתי שאפשר להיות מנומסים ברחוב ולא להידחף בתור".

לעומת התיאטרון, לא הילכה בגדולות בקולנוע. ניכר בה שאיננה מלאת גאווה על שהתפקיד הגדול ביותר שלה על המסך הגדול היה בסרטו של ג'ורג' עובדיה, "בדרנית בחצות" (77'). "אני לא משתגעת על הסרט גם אם אנשים אוהבים לראות אותו בכל מיני ערוצים", היא מעירה בכנות. "הייתי אז שחקנית די צעירה ובדיוק נכנסתי להריון ראשון עם רוני שלי. לפחות צברתי שם ניסיון ולמדתי כל מיני דברים".

לעומת זאת, את בוודאי גאה על חלקך ב"קרובים קרובים".

"אוהו, הכי, הכי. אז, לפני 30 שנה, אף אחד לא שיער שימשיכו לשדר את הסדרה הזאת, הסיטקום הכי טוב שנעשה בארץ, גם בשנות האלפיים ושעדיין יקראו אחרי ברחוב 'פתוח!'".

ואם הזכרת את "פתוח!", חנה מרון הלכה מאיתנו לא מכבר.

"אוי, חנה'לה (נאנחת). איזו אושיה, מה גם שהחיים שלנו הצטלבו לא מעט ושיחקתי תפקידים שהיא שיחקה בעבר. מדהים איך שהיא קיבלה אותי לקאמרי. כשהתחלתי לשחק שם היא דיברה על הכישרון שלי לפני כולם וכשהיא שיחקה איתי, היא נורא פרגנה לי. בשנים יותר מאוחרות היא הייתה באה לראות אותי בתפקידים השונים ומברכת אותי עליהם".

יפו-תל אביב

דיין היא קומיקאית למודת טרגדיות. היא איבדה את בעלה, את הוריה ושלושת אחיה ואחיותיה ואת חבריה הקרובים טליה שפירא ("אחותה" מלהקת גייסות השריון) וחנוך לוין. בגיל 66 היא טורפת את החיים בהנאה. לראיון היא מתייצבת לאחר טיול מרענן באופניים וטוענת, "אני לא מאמינה איך חזרתי לכלי הזה בגילי". בימים אלה עברה להתגורר במרכז תל אביב, לאחר שנים בבית הציורי ביפו העתיקה, שבו התגוררה עם בעלה המנוח. כעת היא בהתארגנות וחלק מהארגזים עדיין מונחים על הרצפה. ניכר בדיין שהמעבר ממלא אותה באנרגיה.

אופיה חם ומחבק, והיא מגלה חיוניות מרשימה, אבל איננה מסתירה שהגיל עושה את שלו. "אני מרגישה את הגיל בעיקר בברכיים, כשאני עולה במדרגות, או כשאני מתיישבת עם נעם הנכדה החדשה שלי, על הרצפה בטבעיות כאילו שאני בת 25", היא מעידה. "ברגע כזה פתאום לקום זה קצת פתטי. השמיעה אולי לא מה שהייתה, גם לא הראייה, אבל בינתיים זה בסדר, ישתבח שם כבודו לעד.

"הזיכרון - טפו, טפו, טפו. ותודה לאל שאני זוכרת את התפקידים שלי. אבל בחיים עצמם כנראה שזה גובה מחיר. האינטנסיביות של החיים גורמת לכך שלא פשוט לזכור הכל. אם בגיל צעיר יותר זכרתי את הטקסטים של כולם, עכשיו זה כרוך במאמץ שאני מרגישה אותו. יש לי תחושה שמחוץ לבמה הרבה תאים של הזיכרון הלכו פייפן ולא יחזרו. כל הזמן מלווה אותי הפחד שזה יקרה לי על הבמה. כבר ראיתי בעולם התיאטרון דוגמאות מעציבות של שחקנים שזה קרה להם".

בכניסה לדירתה החדשה בולט קיר של צילומים משפחתיים, שהקרובים לה עיצבו ל"ראש השבט", ליום הולדתה האחרון. דיין קשורה מאוד לבנותיה רוני, אם לשניים (והשלישית בדרך) ולגילי, אם לבת. "הן ילדות משגעות ומאוד מאוד לטעמי", דיין מסכמת עניין. "אנחנו 'יוניט'. אנחנו צוות. אנחנו יחידה".

את מחכה לפרס ישראל?

"לא, בחייך, הגזמת! מה פתאום! אני לא מהממלכתיים".

אומנם היא לא מהממלכתיים, אבל לא תחזור על התבטאויות מהעבר, כמו זו שהתפלקה לה באמירת "אספסוף מהשוק" על תומכי נתניהו. לפני עשור אמרה על אותה פליטת פה, "בשבילי זה היה שיעור גדול. למדתי לחשוב לפני כל מה שאני אומרת". אבל כרגע היא לא תתייחס לדברים אף לא ברמז, ואולי טוב שכך.

נותנת הצגה: תיקי דיין לא עוצרת לשנייה