כשאחד מכתבי העת שיוצאים לאור בלוס אנג'לס מגדיר הופעה של שחקנית כלשהי בסרט כלשהו כ"אמיצה" או "בודקת גבולות" או "מאתגרת את הצופים", מותר להניח שבסרט המסוים הזה היא מתפשטת או מזדיינת או מפליצה. ג'וליאן מור, שמובילה את עלילת "מפות לכוכבים", עושה על הבד את שלושת הדברים גם יחד. ממש מבצע סוף עונה.

בהקשר ההוליוודי המיידי, מור עושה בסך הכל את המצופה ממנה. ב"מפות לכוכבים" היא מגלמת דמות של כוכבת קולנוע שאותות הגיל כבר שורטים את עורה הצח, מכבים אט-אט את רעננות גופה, ומאותתים באופן מפורש על התקרבותו של מועד התפוגה של המוצר - היא עצמה - שאותו היא משווקת מול המצלמות. לכן, מה הפלא שאותה שחקנית נתקפת בהיסטריה ומוכנה לעשות הכל על מנת לזכות בעוד תפקיד, ולדחות בעוד שנה את הכרזתה הרשמית כמי-שהייתה.

עם או בלי קשר ישיר לאופיה של אותה דמות נשית שמור מגלמת ב"מפות לכוכבים", אין לשכוח שהיא עצמה - ג'וליאן מור לא פחות ולא יותר - כבר בת 54, ובוודאי עובר עליה בשנים האחרונות אותו תהליך מכאיב שסינן החוצה כוכבות הוליוודיות כמו מישל פייפר, קים בייסינגר, ג'וליה רוברטס ורבות רבות נוספות, שהוכנסו על ידי מלהקים ובמאים להקפאה למשך כבר מספר שנים, עד שגופן ההולך ומתרפט יאפשר להן להסכים לקבל על עצמן גילום תפקידים של אמהות ולא של מאהבות.

ובכן, ב"מפות לכוכבים" הדמות של מור ניצבת באותו המקום ממש, והטריק שלה לנסות לעכב את התהליך הבלתי נמנע הוא להפעיל קשרים - דרך סוכנים, מלהקים, מאהבים ומתווכים - על מנת לזכות בתפקיד ראשי באיזושהי מלודרמת אימה קלאסית, שאיזשהו גאון תורן עומד לביים גרסה מחודשת שלה. העוקץ בסיפורונצ'יק ההוליוודי הזה הוא שבגרסת המקור גילמה אמה של אותה שחקנית את אותו התפקיד.

עושה את המצופה ממנה. מור. צילום: יח"צ

אם כך, יש לנו כאן עסק לא רק עם סאטירה המשתדלת לתקוף בפעם המי-יודע-כמה את עולם החטאים המניע את גלגלי השיניים של עיר הסרטים, אלא גם ניסיון להתמודד עם נושא מיתי - בת מול דמות אם שתלטנית - שדומים לו מזינים כבר מאה שנים את תעשיית הסרטים האמריקאית. ובשביל דבר כזה מותר גם למור וגם לדמות שאותה היא מגלמת לעשות מין קבוצתי, להתיישב על אסלה ולשחזר מול המצלמה פעילות מעיים שוטפת, לבלוע ספידים ולקרוע עצמה בהתקפי פאניקה המשלבים צחוק היסטרי והתפרצויות דמע. והכל בכרטיס אחד. אכן מבצע סוף עונה משתלם.

אילו "מפות לכוכבים" היה מסתפק במלודרמה יונגיאנית עאלק, אפשר היה לעבור לסדר היום בתנועת ביטול חצי מפרגנת, חצי מזלזלת. אבל לא בכך מדובר פה, אלא בפרויקט יומרני נוסף של דיוויד קרוננברג, מהמכובדים שבעושי הסרטים בעשורים האחרונים. ואם הוא בתמונה, גם כל המיתולוגיה היוונית כאן. ממש כפי שהיה ברצף סרטיו בעשור החולף ("היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד", "שיטה מסוכנת", "קוסמופוליס"), שניגנו כולם את אותו ניגון עתיק על אודות קשרי משפחה טמירים, גילוי עריות וגחמת האלים המניאקים.

בכל הקשור ל"מפות לכוכבים", לא צריך להרחיק לכת. סצינת הפתיחה עוקבת אחר אישה צעירה (מיה ווסיקווסקה), הנוחתת בלוס אנג'לס, נאספת משדה התעופה על ידי נהג לימוזינה, שמתעניין לדעת מאיפה היא מגיעה. מ"יופיטר", משיבה לו הגברת המוזרה. אולי מהעיירה יופיטר שבפלורידה, או אולי דווקא מכוכב הלכת הקרוי על שמו של מנהיג כנופיית האלים השולטת באולימפוס. ואם היא מיופיטר, ברור שהנהג שלה (רוברט פטינסון) אינו אלא גלגול עכשווי של הרמס שליח האלים, אחד מממזריו המרובים של זאוס/יופיטר.

מסתבר שאותה נוסעת גורשה שבע שנים קודם לכן מהוליווד עיר האלים, משום שהיא ביצעה חטא שדומים לו מוכרים רק במיתולוגיה היוונית. היא הציתה את ארמון המשפחה, רגע אחרי שניסתה לפתות את אחיה, אז בן 6 בלבד. עם תום השלב הראשון בשיקומה הפסיכיאטרי, שבה הצעירה אל זירת הפשע, בניסיון לחיות מחדש את עוצמת החטאים הנהדרים ההם.

בזמן הארוך שחלף מאז ההתפרצות הקודמת שלה, הספיקו אביה (ג'ון קיוזאק) ואמה (אוליביה וויליאמס) להשתקם. האב הפך לגורו פסיכו-שרלטני של עיר הסרטים, ואילו האם נהייתה מנהלת אישית רבת עוצמה לאחד הכוכבים הצעירים והמצליחים ביותר בהוליווד. זהו בנג'י, כיום בן 13, שאך לפני שבע שנים היה אותו אח פגיע, הילדון שפותה.

בהוליווד כמו בהוליווד. בנג'י (אייוון בירד) כעת בגיל בר מצווה, הספיק זה לא כבר לסיים טיפול גמילה מסמים. שמט את הקוקאין, והוא עכשיו רק בעניין של סקס. קיימת סכנה מוחשית שפגישה מחודשת עם אחותו מיופיטר, תשמש כמרעום להתפוצצות שתגרוף אל שאול תחתיות את המשפחה כולה. ולא לשכוח, כל זה קורה במקביל לסיפור הבלתי פתור העומד בין ג'וליאן מור לאם המנוחה שלה. אוי סדום, אוי עמורה.

"מפות לכוכבים" מוצא לעצמו מטרות קלות לתקוף אותן. כוכבות מזדקנות; סיינטולוגיה כדת אלטרנטיבית; קשקושים על-טבעיים, שדומה כי נתלשו משאריות "טווין פיקס"; וכמובן סקס, סמים וכוכבי נוער. כל זה טובל בתוך מרק ג'יבריש ניו אייג'י, שמקנה לנבואת הזעם הזאת ארומה של פיהוק מיושן, שכבר קשה להשתלט עליו. דומה כי עיקר הבעיה כאן אינה בטרחנותו של הנושא המוכר, כי אם בעובדה שיוצרי הסרט - הבמאי קרוננברג והתסריטאי ברוס וגנר - מתעבים את הדמויות שהם עצמם בראו, ובתוך כך מאבדים את האיזונים בין הטפה כמעט דתית לבין סאטירה זעפנית ולהכרח לספר סיפור קוהרנטי.

על התסריטאי וגנר דווח כי בצעירותו שימש כנהג לימו בהוטל "בוורלי הילס" ההוליוודי. דומה שהוא עדיין לא סיים לפרוק מעליו את החוויות שאותן אצר בנפשו מאותה העת. לפני תריסר שנים הוא ביים סרט על אודות נשות החטא של הוליווד, ועבור הבמאי פול ברטל הוא הכין כבר לפני 25 שנה תסריט שעסק בחוויותיו של נהג לימו בעיר הכוכבים. אומרים שאת התסריט ל"מפות לכוכבים" וגנר כתב עוד ב-1993. חבל, אם כך, שהשנה נמצא הפראייר, זהו קרוננברג, שהפך את ערימת המילים הזאת לסרט ממש.

פרנסואה טריפו מת בחודש אוקטובר לפני 30 שנה, והיום מציג פסטיבל חיפה את "טריפו לנצח" - דיוקן תיעודי מלטף, המתמקד בעיקר באישיותו הקורנת של הקולנוען שכבר בשנות ה-20 לחייו עמד במרכזה של רעידת האדמה האמנותית הקרויה "הגל החדש".

ובכן, זאת יש לדעת: טריפו לא אהב כדורגל, שנא גלישת סקי, וגם עיסוקי פנאי כמו שחייה, ציד ודיג היו זרים לו. מצד שני, וזהו גילוי מפתיע שיש בו כדי לסתור הרבה אמיתות מופכרות על אודות הקולנוען, טריפו ממש היה כרוך אחרי סרטי לואי דה פינס! אהב להתבודד בדירתו, להדליק את הטלוויזיה ולצפות במצחיקן מעקם הפרצופים, שהיה ריכוז כל תכונות הקולנוע המסחרי המשוקץ, שטריפו נתפס כאחד ממנהיגי המאבק נגדו.

לצד גילויים אינטימיים שכאלה, פורש סרט התעודה שנעשה בידי אלכסנדר מואה גם פרקים ידועים ופחות ידועים מילדותו העשוקה של טריפו, ומשנות התבגרותו הכאובות, שכידוע שימשו בסיס לסרט הביכורים שלו, "400 המלקות".

טריפו. סרט אינטימי. צילום: יח"צ

טריפו נולד ב-1932 כתינוק לא רצוי לאם חד הורית, וזהות אביו הביולוגי - רופא השיניים היהודי רונלד לוי - נודעה לו רק כעבור עשרות שנים. האם המנוכרת והמריבות עם אביו החורג גררו לא אחת בריחה מהבית של הילד פרנסואה, ועד שלא אימץ לעצמו בגיל 15 אב אלטרנטיבי בדמותו של אנדרה באזן, לא נמצא רוגע לנפשו המסוכסכת. באזן, באותה העת בכיר התיאורטיקנים של אמנות הקולנוע, הוא שקירב את הנער הסורר אל העיסוק בביקורת, והשאר כבר מוכר כפרק הכרחי בשינון תולדות הקולנוע.

דומה כי אופיו האינטימי של "טריפו לנצח" נובע מזהותה של המרואיינת המרכזית בו. זוהי מדלן מורגנשטרן, אשתו הראשונה של טריפו, שנישאה לו ב-1957 והיא העדה המוסמכת ביותר לאבחון סערות הנפש שלו.

הסינמטקים של תל אביב וירושלים מסתפחים החודש להצדעה של סטיבל חיפה, והם יציגו עשרה מסרטי טריפו (שעשה בסך הכל 21 סרטים ארוכים ועוד חמישה קצרים). לצד סרטיו המוכרים - "ז'יל וג'ים", "סיפורה של אדל", "המטרו האחרון" ודומיהם, כדאי לשים לב לשניים מסרטיו הפחות מוכרים: "שתי אנגליות והיבשת" ו"נערה מדהימה כמוני". הראשון הוא עיבוד לספר לא מוכר מאת אנרי פייר רושה, מי שכתב את "ז'יל וג'ים", והאחר הוא סרט שכלל לא הופץ מסחרית בישראל. מעשה באלמנה שחורה שקוטלת את בעליה. ברנדט לאפון הלבבית (שהלכה השנה לעולמה) בתפקיד הראשי, בסרט שהוא מעין גרסה מהופכת ומחויכת ל"הכלה לבשה שחורים", הפילם נואר הקודר של טריפו, שיוקרן אף הוא במסגרת ההנצחה.

"מפות לכוכבים" של קרוננברג: סקס, סמים וגילוי עריות. מעניין? לא בטוח

הבמאי המהולל מבייש את הפירמה עם הסרט המאכזב בו משחקת ג'וליאן מור. וגם: חוזרים לימי טריפו הגדולים