ד"ר מיכה גודמן בעקבות הנאום האחרון של משה רבנו

תשע בבוקר, בית קפה בחסות קק"ל בשמורת סטף, ממערב לירושלים. ד"ר מיכה גודמן (40 בעוד חודש), חוקר ומרצה במחשבת ישראל, ראש מדרשת עין פרת באלון ומחבר רבי המכר "סודותיו של מורה הנבוכים", "חלומו של הכוזרי" ו"הנאום האחרון של משה", שיצא לאחרונה (הוצאת דביר), מגיע מצויד בחיוך רחב ובצעדי דילוג קלילים מוביל אותנו לשולחן צדדי הצופה אל נוף הטראסות.

הרמב"ם, ממציא תורת הגוף-נפש ביהדות, יכול להיות מרוצה. איכשהו (אולי בזכות הריצה) מצליח גודמן לתמרן באופן מעורר השתאות בין כל עיסוקיו - קורא, חושב וכותב מחוץ לקופסה, מרצה בארץ ובחו"ל (אף על פי שהוא לא אוהב טיסות), מלמד בארבעה קמפוסים של תוכניות "אלול" לסטודנטים של מדרשת עין פרת באלון בקיץ, מרצה באוניברסיטה העברית בחורף.

אני חושב כבר שמונה שנים - קראתי אותו יום־יום מחדש בשנים האחרונות. בעצם כל שיחה שניהלתי, כל פרק ב'סיינפלד' שראיתי, כל תובנה שהייתה לי, אפשרו לי את כתיבת הספר האחרון. לעניות דעתי, זה הספר הכי טוב משלושת הספרים שכתבתי, מבחינת הבהירות לקורא".

גודמן מתעמק הפעם בספר החמישי והאחרון בתורה, שבו נושא משה את "נאום חייו", רגע לפני כניסת עם ישראל לארץ כנען. משה, כזכור, לא ייכנס איתם, ומקום קבורתו לא יוודע לעולם. "מה שנשאר כמפעל ההנצחה של משה הוא התובנות והמחשבות שלו, כפי שהשתמרו בספר הזה".

אין לו פייסבוק, הוא מצהיר ("אמרו לי שזה לא טוב, כי ככה לא אוכל לשמור על קשר עם הקוראים, אני שמח לראות שזה לא נכון"), אבל התגובות מגיעות אליו. החילונים מחבקים אותו באהבה, הדתיים השמרנים - קצת פחות. "ידידי, הרב בני לאו, אמר שהיהדות הדתית מתפלגת לשניים - האחת קפואה, השנייה משתנה ונפתחת. עם זו הנפתחת יש לי מערכת יחסים מאוד טובה. ביהדות המסתגרת לא מתים עלי, נאמר זאת כך".

אמו התגיירה בגיור אורתודוקסי, ושניהם חזרו בתשובה ועלו ארצה ב-1969. הוא גדל במושבה הגרמנית, עם שתי אחיות ושני אחים (אחיו הצעיר תני, נהרג בתאונה לפני 13 שנה, כשהיה בן 17), למד בבית ספר דתי והלך לצופים הדתיים, "אבל גדלתי בבית מאוד לא שיפוטי ולא מתייג. אפשר לומר שגדלתי בעיוורון זהותי - לא הייתה אצלנו חלוקה של 'דתיים' ו'חילונים', או אשכנזים וספרדים.

הורי פשוט רואים את הטוב באדם ודנים כל אדם לכף זכות. אני חושב שאת היכולת שלי לתקשר עם כל אחד בשפתו, להיות מעין מתרגם-מתווך בין עבר להווה, להרגיש בנוח עם חילונים ועם דתיים, ישראלים ואמריקאים, קיבלתי במתנה מהבית".

"רבים מבני משפחת אמו בארצות הברית הם נוצרים אדוקים. אחד מבני דודיו, "קאזן ביל", היה נשיא בית מדרש לפרחי כהונה באוקלהומה, בת דודה אחרת הפכה לנזירה, "הם אנשים מצוינים, ויש לי איתם שיחות מאלפות".

"אף אחד לא ימכור לי שסבתי ובני דודי המקסימים והאדיבים באוקלהומה הם פחות שווים מכל מיני יהודים שדחפו אותי בשדה התעופה", הוא מחייך, "כך שאינטואיטיבית אני אוניברסליסט, שמאמין שכל בני האדם שווים". מה שמוביל אותנו לדילמה שעליה כתבת ב"חלומו של הכוזרי", של מה בעצם משמעות היותנו "העם הנבחר".