דורון תבורי עצבני: "הכיבוש גורם לנזק מוחי"

אוקטובר 1988. תל אביב. הבימה. אולם מסקין מלא מפה לפה. טוב, כבר לא מפה לפה. במדרגות יורדים, בזה אחר זה, צופים מאוכזבים. השחקן היחיד שעל הבמה ממשיך לשאת את המונולוג שלו והם נוטשים את האולם, מוחים בעקבי נעליהם. אני תוהה מה עובר עליו. איך הוא מרגיש. וכמה הוא נעלב. מאחוריי, אחרי כמעט שעה, פונה צופה אחד אל שכנו ושואל: "מה, אין עוד שחקנים בהצגה?".

כשאני משחזר בפניו את אירועי אותו הערב שבו צפיתי במונודרמה "מר מאני", דורון תבורי מחייך. "זה נראה לי בסדר גמור. זו הייתה הצגה לביקורת ותיאטרון חיפה החליט, משום מה, לקיים אותה לקהל המנויים של הבימה. והקהל הזה רגיל לדיאטה מאד מסוימת - היום, אגב, הדיאטה יותר גרועה - ואין לו את הכלים לראות הצגה כזאת. תראה, לא חייבים לאהוב אותי. אני בא ועושה מה שאני יודע לעשות. ואם לא מוצא חן בעיניהם, נראה לי בסדר שיקומו וילכו".

השעה 10 בבוקר. הוא בן 62. בג'ינס, טריקו ואניצי זקן שמעטרים את פניו, יושב תבורי ליד שולחן האוכל שבדירתי, רק מפני שמנע ממני לחדור לדירתו בתל אביב ואל חייו הפרטיים. חיי הבמה שלו, לעומת זאת, עשירים, ידועים ופרושים בפנינו. תבורי הוא, ללא ספק, אחד מגדולי שחקני התיאטרון הישראלים של דורנו, אם לא הגדול שבהם.

"אני לא מספיק מכיר. זה אף פעם לא היה על הפרק. אפילו לא כמעט".

מוזר. אבל חנוך לוין, גם אם תבורי אינו רוצה, בכל זאת נוכח בחייו. האווירה, האסתטיקה, המוסיקה, התלבושות, ובעיקר המוות, מהדהדים חנוך לוין בחלל של תיאטרון גשר, שמעלה בימים אלה את "נופל מחוץ לזמן". הצגה קורעת לב על פי ספרו של דוד גרוסמן, בבימויו מלא התנופה של יחזקאל לזרוב, שפולשת אל מעמקי השכול.

תבורי הוא "האיש". ו"האיש", אנחנו יודעים, הוא גרוסמן, שאיבד את בנו אורי במלחמת לבנון. אבל ההצגה היא לא על מלחמה, היא על שכול. והיא לא רק על שכול, היא על הורות. היא על חוסר האונים, על הגעגוע, על הכאב, על הכמיהה. הכמיהה, שלא מותירה אף לא עין אחת יבשה באולם, לגעת בילדך המת עוד פעם אחת אחרונה. גם אם לשם כך עליך לחפור לעצמך קבר ולהמתין.

ואם זה לא מספיק קשה בשבילכם, סיפק הקיץ האחרון למחזה פסקול ותמונות בדמותה של מלחמה נוספת, המלחמה האחרונה. בערב שבו צפיתי במחזה, הרעידו שתי אזעקות את שמי יפו והקהל התבקש להיצמד לקירות עד יעבור זעם. רק שהזעם של תבורי, שצועד באולם אנה ואנה, הוא על משהו שונה בתכלית.

"גרוסמן", הוא מפרש, "כתב ספר שהמאמץ העיקרי בו הוא להפקיע את המוות של הבן שלו מהאתוס של השכול, לדבר על עיר שלמה של הורים של ילדים מתים באזור דמדומים שבו אפשר להיפגש איתם ולו לשנייה אחת. יש ילדה שמתה בלידה, תינוקת שמתה בטביעה, ילד בן 15 שחתך ורידים באמבטיה, ובאמת, יש זוג אחד שהילד שלו מת במלחמה, נפל מחוץ לזמן. הוא ניסה לדבר רק על הכאב שלו מבלי לשייך אותו למיתוס ממלכתי. ואני הרגשתי שאני שותף לניסיון פוליטי לדבר על הורים שאיבדו את ילדיהם, ולא משתתף בעוד הצגה ליום הזיכרון. ועוד אני מתמודד עם הדבר הזה, התחילה הזוועה הזאת בעזה עם 4ארבעהילדים מתים ששיחקו בשפת הים".

"לא חשוב. אם אתה בודק הרג של ילדים בעזה, המספרים מזעזעים: 1,000 ילדים, נערים ותינוקות משנת 2000, לפי דוח 'בצלם'. ואני עומד על הבמה, בתוך הצגה שמדברת על מוות של ילדים, וילד הוא ילד הוא ילד, ואני רואה את הדמעות הזולגות, ואני שומע את ההתייפחויות, ואני מכיר את ההכחשה, את הטיעונים, את היכולת הישראלית להתנתק, ואני כבר לא יודע על מי הם בוכים. 3,000 איש ראו את המחזה עד עכשיו, לא ראיתי אותם בכיכרות קוראים 'הפסיקו את ההרג בעזה'. אז מה אני אמור להסיק מזה?".

"כבר בתור ילד. היה ברור. ידעתי. זה לא קשור לאיזה אירוע. וגם הודעתי לסביבה. הארטיסטית במשפחה הייתה בכלל סבתא שלי, ז'ניה, שלמדה נגינה בפסנתר והייתה נבלנית".

בתום שירות בלהקת חיל התותחנים נסע תבורי להגשים את חלומו בלונדון, אבל מבחינתו, "לא למדתי משחק. ואף פעם לא גיבשתי דרך עבודה. המורים הראשונים שלי היו הבימאים שעבדתי איתם. ונוצר הרגל כזה, לעבוד כל פעם אחרת לגמרי. מי שמכוון את כל תהליך העבודה זה הבמאי".

הבמאי הראשון שתבורי עבד עימו היה, ליתר דיוק, בימאית. זה היה ב-1975, הוא היה אז בן 23 בלבד וגילם את "בוב" במחזה בשם "האוזן הפרטית" בתיאטרון באר שבע. לבמאית קראו ציפי פינס. "ציפי הייתה אז תינוקת, סטודנטית של מייקל אלפרדס ויוסי יזרעאלי. מה שעשיתי איתה היה שטות, תרגיל בבימוי. אחרי שגרי בילו עזב היא הגיעה לניהול ועשתה 3 שנים של רפרטואר מדהים".

"א. מבין. ב. התקציב שלה, באופן משמעותי, יותר קטן משל התיאטראות הגדולים, ולכן היא תלויה יותר בהכנסות עצמיות. ג. אני לא חושב שהיא גרועה יותר מאודליה פרידמן מהבימה, או נעם סמל בקאמרי, יחד עם עמרי ניצן, כל הקומבינציה.

"בכל התיאטראות, המנגנונים הולכים ומתנפחים במרוץ אחר ביקושים. יש בקאמרי פוטנציאל אמנותי בקושי לאולם אחד, אין מספיק אנשים מוכשרים לאכלס אולם אחד, אז שלא יעבדו ב-15 אולמות, שיעבדו באחד ויעשו תיאטרון טוב. אבל אתה יכול לראות את הקאמרי מצטמצם? מה תעשה עם הבניין הזה? הם רק פותחים שם עוד ועוד אולמות".

"שיא התמימות היתה שכאשר שכרתי אותו לתיאטרון, קיבלתי טלפון מראש ועדת כוח אדם של ההנהלה הציבורית, והוא הודיע לי שבזה הרגע הפכתי לאויב שלו. קיבלתי את הטלפון כשנסעתי עם ג'וליאנו באוטו. ומהרגע שנהייתי אויב של הוועד המנהל, לא היה לאן ללכת".

"אני לא עושה ים כסף למרות שאני משחק כרגע בשבעה תפקידים במקביל בארבע מסגרות שונות. קשה לי להיזכר בתקופות של אבטלה, התקופות הקשות נראות כמו זיכרון מעומעם. אבל זה מאבק. אתה צריך להתעקש, ליזום, להעלות רעיונות, לחשוב על דברים. לא במקרה, אחרי הזירה עשיתי שתי עבודות וידאו גדולות מאד עם יוחאי אברהמי, פרויקט עם סובול באוסטריה, 'הדיבוק', 'נופל מחוץ לזמן'. אתה לא יכול באמת לנוח. אבל לא בטוח שאני רוצה לנוח".

ימים ספורים לפני שנפגשנו, השלים תבורי 3 שבועות של צילום לפרויקט של במאי הטלוויזיה רם לוי, שעליו אינו יכול לדבר (גם אחרי טלפון קצר להפקה). תבורי, מעניין לציין, כמעט ולא עושה קולנוע. בין 77' ל-83' השתתף אמנם ב-4 סרטים, "מחבואים" היה תפקידו המרגש ביותר, אבל חזר להופיע מול מצלמה רק אחרי 25 שנה, כשגילם את דמותו של שר הביטחון ישראל נבון ב"עץ הלימון", סרטו עטור השבחים של ערן ריקליס. "הייתי מאוד מאוכזב מהסרט", הוא מפתיע, "על הסט היה תפקיד יותר פרובוקטיבי, עם כוחנות שלא דופקת חשבון לאף אחד, והגרסה בסוף הייתה סופר מרוככת. שיחקתי על הסט סוג של מפלצת, בעוד על המסך הופיע גבר רגיש. קיבלתי שוק. לא היה לי נעים לראות את זה".

"לא. לא דיברנו על זה. תראה, זה דבר שלא יכול לקרות בתיאטרון. שם, אם יש משבר עם הבמאי, אז אתה הולך".

"אני פחות נבהל מזה. הקריירה שלי מתנהלת כמו גלים, תנועה של הצלחה וכישלון. זה מבהיל כשהקו מתחיל לנטות כלפי מטה, אבל כמו שהצלחה זמנית, אני מנח שגם הכישלון. עשיתי קורפוס מסוים של תפקידים, מיצבתי משהו, ואז מתחיל מאפס כל פעם מחדש, אבל לך תדע".

"אני אוהב שחקנים. האנשים הכי טובים שפגשתי, גם בפוליטיקה, הם שחקנים. ואני חושב שהם נורא מתוסכלים. המכתב שניסחנו, למשל, בקשר להופעות באריאל הביע תסכול, מחאה נגד היכלות התרבות ונגד ארץ ישראל השלמה. השחקנים שחתמו על הסירוב התייחסו, במכה אחת, לשני הנושאים, והם לא חזרו בהם למרות שחלפו 3 שנים.

"אני גאה בגילה. דיברתי איתה בטלפון והיא נשמעה מפוחדת כי קיבלה איומים על חייה. ואורנה, נכון, התקפלה. לא קל לחיות במדינה כזאת, משהו פה השתגע, אבל לא מעניין אותי לעבוד בחו"ל. עשיתי דברים שנורא קשורים לישראליות שלי, אם זה דיסק של שירי חלוצים, או להקליט את גנסין לרדיו. שיחקתי כל יהודי ברפרטואר, אין יהודי שלא שיחקתי. אף פעם לא חלמתי על קריירה בינלאומית, ואני לגמרי רואה את עצמי ישראלי. עם קבלות".