אלא שגל המחאות הענקי השוטף את הארץ טרם הגיע לתיאטרון, וספק אם יגיע, כי קהל התיאטרון מקבל היום בו זמנית אפשרות בחירה בין מחזאות משנה מציאות (או מנסה לשנות) למחזאות הגורמת לקהל להתרווח בכיסא וללכת הביתה מדושן עונג.
"טרוריזם" לא מטפלת בטרור בחוץ, אלא בטרור שכל אחד מאיתנו עושה לאחר, מתוך נקמנות או התאכזרות. במשך שעה וקצת, בלי הפסקה, מציבה ההצגה מראה עוכרת שלווה מול פרצופם המכוער של אנשים המונעים מתוך טרור פנימי.
ההצגה, שעלתה בהאנגר הקטן של גשר - הרחוק מאולם הבית - פורצת גבולות בטקסט הפוצע את כל מי שיושב באולם וגורם לו לזוז באי־נחת. הבמאי מיכאל קרמנקו, מעצב הבית של תיאטרון גשר, מדלג בהצגה הנ"ל לעמדת הבמאי, מתמודד עם החומרים בכבוד, חושף את הפצעים הפעורים בכל אחד מאיתנו, ולא עושה הנחות לאף אחד - לא לשחקנים ולא לקהל.
עם זאת, נדמה כי בעבודת הבימוי הראשונה שלו, חש קרמנקו שתפקידו להעביר את המסר בכל מחיר, לעתים על ידי מצבים שבהם הרעש משתלט על העלילה. לעתים היה קושי להזדהות עם הגיבורים,רק בגלל הדחף להעביר את המסר.
אך בסיומה של ההצגה הכל מתחבר, רגע לפני שהכל הופך לכאוס אחד גדול. בתקופה שבה השאלה הפופולרית ביותר בתיאטרון היא כמה זמן נמשכת ההצגה, מעלה גשר הצגה המפרקת לגורמים את ההתנהגות האנושית, וחוקרת את הרוע האנושי לעומק.
גם אם זה לא נעים להביט במראה, מדובר בניסיון אמיץ של גשר להציג מחזה שבו המסר ניצב במרכז ומעורר שאלות נוקבות, שהתשובות עליהן עמומות מתמיד.
התרעות פיקוד העורף