חמי רודנר לא מתגעגע לתהילה: "לא היה לי כיף"

1990, "קפה כזה" ברחוב שינקין בתל אביב. מעיתון "חדשות" שלחו אותי לראיין את הלהקה הצעירה "איפה הילד?" שעומדת להוציא אלבום. ישבנו בגינה. חמי רודנר, המתופף אסף מרוז, המכונה "בובי" ואני. דיברנו על מוזיקה ישראלית, רוק'נרול בעברית, תל אביב מול הקיבוץ. סקס, סמים וקסמים של גיטרות בס-תופים.

שינקין איבד את זוהרו עד סוף העשור. "קפה כזה" נסגר. "איפה הילד?" הצליחה, התפרקה, נפרדה, חזרה והתאחדה לאחרונה. השנים חלפו. רודנר הוציא אלבומי סולו, שתה הרבה אלכוהול, התחתן עם איגי וקסמן, הפיק לה דיסק, נפרד ממנה, כתב על זה שיר גדול, עבד עם ג'ורג' מרטין של הביטלס, הוציא אלבום עם שליחי הבלוז, עבד במשרד פרסום, עזב, התגרש, שתה הרבה.

במשך השנים נפגשנו ודיברנו וחזרנו ושוחחנו וגם יצאו מהמפגשים האלה ראיונות מעניינים. תמיד מעניין לדבר עם חמי רודנר, הדובר הרהוט, החד, הדעתן של הדור ההוא. משינה והחברים של נטאשה הצליחו יותר מ"איפה הילד?", אבל יובל בנאי וארקדי דוכין לא שאפו מעולם לדברר את התקופה. הם לא רצו לנסח את ההתרחשויות, את עלייתן ונפילתן של שנות ה-90, לקוראי העיתונים וקוני האלבומים. רודנר לא הלך ל"דה וויס". בימים אלה הוא כותב שירים לאלבום החדש, המסקרן, של "איפה הילד?" ובסוף החודש יחגוג יום הולדת 50. הנער בן 50.

האלבום הראשון שלו כמבצע נקרא "זמן סוכר". האלבום האחרון נקרא "זמן אסיף". ביניהם נמתחות 20 שנות קריירה, עליות ומורדות, סערות ורגיעות. רודנר, כך נראה לי, די שלם עם הגיל ולא מתכנן משבר. עכשיו זמן הווה. "לא מתגעגע, לא חי בעבר", הוא אומר. "אני לא כמוך, או כמו אסף (שריג), אני לא פריק כזה, של תקליטים, של דיסקים. יש לי מוזיקה על המחשב, על האייפוד, זה מספיק לי.

אני חושב שההווה זה הזמן הכי טוב. ואני, אז, כשהכל התחיל, פשוט לא נהניתי. לא היה לי כיף. זה נשמע אולי מוזר, אבל זו האמת. חשבתי שאני לא שר מספיק טוב, שאנחנו מפשלים בנגינה, בהופעות. הקהל אהב, אבל אני הייתי מלא ביקורת. וכעס. תראה, אני באמת ובתמים חושב ש'איפה הילד?' היום היא להקה הרבה יותר טובה ממה שהיא הייתה אז".

זה התחיל לפני 30 שנה. הוא רצה להיות משהו בשביל מישהו. ניגן בלהקות עם שמות כמו "מונדו" ו"דז'ירטיף", למד בעל פה שירים של משינה ואז יצא להקים את "איפה הילד?" בקיבוץ גבעת ברנר שבו גדל, עם אסף שריג. האיחורים הרצופים של המתופף לחזרות נתנו ללהקה את שמה, והשם מתכתב גם עם "הציור השבועי לילד" של ג'קי. בסוף 1989 עבר עם שריג לתל אביב. הם צירפו קיבוצניק נוסף, מחניתה, הגיטריסט אופיר בר-עמי, ואת המתופף אסף מרוז. "איפה הילד?" יצאה לדרך. זה לא היה קל.

רודנר אוהב לעבוד עם אנשים. יום אחד עם עדי רנרט וערן וייץ, ואז הופעה עם "איפה הילד?", ויום אחר כך במופע יידיש, ואז עולה להתארח במופע שירי הביטלס עם מג'יקל מיסטרי טור. "החיבור בין מוזיקה לאנשים זה הדבר הכי מטריף".

אי אפשר לייצר קלאסיקות כשכל עשיית המוזיקה, כמו הסרטים בהוליווד, הלכה אל המקום שהכלכלנים אמרו להם ללכת. אל בני הנוער. שם הכסף הגדול נמצא. ברגע שאתה מייצר אך ורק מוצרים לבני נוער ומאמין אדוק בטיפשות של טינאייג'רז, אתה תיכשל. בשנים האחרונות מוזיקה איכותית תויגה כ'אלטרנטיבית', זה נהיה בוטיק. מגניב, כאילו, אבל לא כזה שכל העולם שותף לחוויה שלו. וכשאתה אלטרנטיבי, איך תייצר המנוני רוק? איך תביא בשורה גדולה של איכות סוחפת להמונים ששרים You Can't Always Get What You Want ומתרגשים יחד?".

רק אנחנו יכולים לכתוב את השירים האלה, טובים או לא טובים, אלה השירים שלנו. אני נמצא במקום מקבל. אני חי בשלום רב עם הכל. היה רגע ש'זמן סוכר' הטיל עלי צל. זה הדבר שהכי הצליח והוכר, ואני כל הזמן ניסיתי לחיות עם השיא הזה, שצריך לשבור. ומצד שני, למדתי ליהנות מזה. האלבום הזה, אני לא מקשיב לו. אבל אני מנגן המון שירים מתוכו בהופעות וזה מה שחשוב. אני שמח על כל דבר שהוצאתי, חוץ מ'חמלה' ומ'מסעותי עם עצמי'. אני מרגיש שזה מישהו אחר, שם, ולא אני".

בימים אלה רודנר יושב וכותב שירים לאלבום חדש של "איפה הילד?". "אנחנו להקת רוק, אני בן 50 תכף והנקודה הזאת של בן כמה אתה, בן כמה אתה צריך להיראות, זה יוצא זקן או לא - אנחנו דנים בזה. היום קשה לי לעמוד על במה שעתיים ולזעוק 'מה שעובר עלי'. שירים שיש להם פיץ' גבוה, גם עוצמה, הם דורשים ממני מאמץ פיזי. כושר גופני גבוה. אני עושה פילאטיס כבר שלוש שנים, מנסה להקפיד לאכול נכון. פעם זה היה אדרנלין טהור, אבל אי אפשר לנצח את הזמן. שומעים את זה בהקלטות של ההופעות. הרבה יותר עצבני ומהיר. היום זה מקום אחר".