חכלילי (54), מזרחי משוכנז לשעבר, כהגדרתו, מרבה בשנים האחרונות לעסוק ב"טרפנטיזציה" שעברו יהודי ארצות ערב לדורותיהם ב"חמדת אבות". נושא לא ממש לגיטימי במדינת ישראל המתהדרת ש"אירופה זה כאן".
"ערסים ופרחות הם מזרחים ומזרחיות נקודה", מתריס חכלילי, "והם ניצחו, כי התרבות מרימה את ראשה. אני לא בא לבטל אדם אשכנזי, כי אז אעשה את אותו הדבר שהוא עשה לי, אלא את ההגמוניה. שנים רבות הייתי משתכנז. הבנתי בדיוק מה טוב ומה רע, וכהישרדות בחרתי את הצד השולט.
מחקתי לחלוטין את הביוגרפיה ואת המורשת שלי, והמצאתי היסטוריה אלטרנטיבית לחלוטין, עד כדי כך שסיפרתי בבית ספר שהורי ניצולי שואה. בצבא, בגלי צה"ל, התנכרתי לכל להיט מזרחי, כי בשבילי זה זבל, כמו שקוטנר אומר".
אלה שצועקים "מוות לערבים" הם בעיקר יהודים מארצות ערב. "זו פרקטיקה ברורה מאוד של הקורבן להפנים את הדיכוי. לאשכנזים יותר קל להזדהות עם הפלסטיני שמעבר לחומה, מלהסתכל על השכן ממול, שהוא בוקובזה. זאת גזענות אחרת, שמסוגלת לראות סבל, רק כשהוא נורא רחוק.
מבחינתם אין עדות. כולנו אותו דבר. אבל הם הקימו את עיירות הפיתוח, הדירו את המזרחים מספרי ההיסטוריה, הפכו אותם ללא לגיטימיים, וניתקו ילדים ממורשתם. הרטוריקה היום, לכאורה, מכילה את המזרחים. אבל עובדה שרוב המזרחים תקועים מאחור, גיאוגרפית והשכלתית. ואם אתה משתחרר סוף סוף מהמקום הזה, אתה לעולם לא חוזר אחורה. אני, למשל, לא יכול עכשיו לעשות מנגל באי תנועה ולשמוע עומר אדם".
לפרק הראשון, "ח"י שיחות עם ערסים" - שבו מתיישבי 18 סו קולד ערסים ומסתכלים לכם בלבן של העין - קדמה עבודת ליהוק דקדקנית, שבה המלהקת, אלונה עבדי, הבינה לדברי חכלילי בדיוק על מה מדובר והצליחה להביא קולות כנים במצבי תודעה שונים.
באחת הסצינות האבסורדיות בפרק "קרא לי פרחה", מגיעה עו"ד קלריס חרבון, בוגרת יֵל, לשירותי הסגל של סמינר הקיבוצים, שם היא מרצה, ועל הדלת כתוב: "חלוצות". "אבל אני לא חלוצה", היא אומרת, "אומנם נחלצתי מהשיכון, אבל מעולם לא הייתי חלוצה. מצטערת, אני לא יכולה להטיל כאן את מימי".
חרבון, שחיה במונטריאול כדוקטורנטית למשפטים, חמצנה את שערה אך לא את זהותה. מבחינתה, להיות שחורדינית זה חזרה לשורשים. "יא-אללה, עוד לא התחילה הסדרה, וכבר לפי הטוקבקים את רואה כמה שנאה. זה כמו מערכת יחסים אלימה שפוגעים בך, והגבר אומר כל הזמן תפסיקי לדמיין שנפגעת. אבל נפגעתי".
התרעות פיקוד העורף