אמיר גוטפרוינד מתמודד עם הסרטן ומסתכל קדימה

ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד, "אגדת ברונו ואדלה", הוא לכאורה ספר מתח שעוסק באינספור נושאים, אבל בעיקר הוא ממולל את קווצותיו של המוות ונחיצותו. וכמו שדויד גרוסמן כתב את "אישה בורחת מבשורה" לפני ששכל את בנו, גם גוטפרוינד כתב את הספר הרבה לפני שהתגלה לו שהוא חולה בסרטן.

לא, הוא לא מוכן לרדת לעומק המחלה, שהגיחה משום מקום, לא מוכן להקדיש לה מילים או זמן. הסרטן כבר גוזל ממנו יותר מדי משאבים, והוא לא מוכן לתת לו לנצח.

"אם מדובר ביצירה חדשה יחסית, באדיבות פונקציות החיפוש של וורד, הבעיה נפתרת. אבל יש לי כמות אדירה של יצירות שהודפסו על מכונת כתיבה, ומה ששרד זה רק עותק מודפס ישן. כתבתי למגירה במשך 20 שנה עד שפרסמתי ספר ראשון, ומכאן הכמות העצומה של חומר מבולגן ולא ממש נוח לחיפוש. לכן במקרים מסוימים אני נובר בכתבי המוקדמים, ולעתים אני אומר לעצמי - 'בוסר', 'יומרנות', 'נאיביות', 'קשקשנות' וכו', ולעתים אני אומר 'יא, איזה גאון הייתי'".

משחרר את הכלב

ששת הספרים שהוציא גוטפרוינד (51) נעים בין האישי ללאומי ומשלבים ביניהם לא אחת. "הספרים הראשונים שלי עסקו בנושאים גדולים - השואה, הציונות, המדינה", הוא אומר, "אחרי הוצאת 'בשבילה גיבורים עפים', בערך 700 עמודים שעקבו בשנים 1995-1967 אחר ההתבגרות שלי וניסיונה של מדינת ישראל להתבגר, אמרה לי אשתי ז"ל, נטע, 'אני מאוד אוהבת את הספר, אבל ספרך הבא יהיה דק הרבה יותר וירד לעומקה של נפש אחת'. כנראה הקשבתי לה. 'מזל עורב', 'אגדת ברונו ואדלה', שראה אור זה עתה, והרומן 'הר האושר', שאני שוקד עליו עכשיו - עוסקים בנפש אחת, ביחסים זוגיים. סיפורים קטנים יחסית".

"זה יכול היה לא לקרות. אני אף פעם לא מתכנן, לא מנסה, לא מנווט. רק כותב. אני כותב במוד קמיקאזה - לאן שהשורות הולכות. אני קורא לזה 'לשחרר את הכלב מהרצועה'. כמו שמגיעים לפארק ונותנים לכלב הקשור לרוץ חופשי, כך אני עושה עם הכתיבה. וכידוע, לפעמים הדבר הראשון שהכלב רץ אליו הוא גוש גללים טרי".

ותודה לגוגל

גוטפרוינד מעיד על עצמו שהוא "מתעניין כמעט בכל דבר, אובססיבי מאוד להבין דברים, בין שחשובים ובין שחסרי חשיבות בכלל. היום בעידן גוגל זה יותר קל, פעם הייתי משתרע בספריות. אלה, אגב, התחקירים היחידיםשלי לספרי. אני לעולם לא עושה תחקיר. אני שונא את המושג תחקיר ואת היומרנות שעולה ממנו".

יודע דברים מוזרים וחסרי תועלת. כשאני כותב, אני כותב מתוך האוצר הזה, ואף פעם לא עושה תחקיר. ברור שאחרי שאני כותב, אני בודק היטב, תודה לגוגל, כל פרט ורואה שלא טעיתי או כתבתי שטות. במובן הזה תחקיר הוא חובה. הדבר שאני יוצא נגדו הוא, למשל, שמישהו עוקב אחרי עבודת עיתונאי ואז כותב כאילו מנקודת מבטו של עיתונאי. תחקיר של 30 חודשים לא מסוגל לתאר מה שאמור להיות בקריירה של 30 שנה".