זו כמעט קלישאה לפגוש את שי שטרן במשכנות שאננים בבוקר ירושלמי סתווי, על רקע חומות העיר העתיקה ודנדון פעמוני הכנסיות. התזמון מושלם: אחרי רב-מכר ראשון הגיע תורו של הספר השני, לצד מופע משותף עם מאור כהן וערן זרחוביץ' ותוכניות טלוויזיה שהן השתקפות של המצב התודעתי הקופצני־אסוציאטיבי שלו. "אני בסך הכל מנסה לשמר את הפלטפורמה שבה אוכל להביע את עצמי. כל הרייטינג והיופי הזה הוא כדי שתהיה תוצאה מספיק טובה בשביל שאוכל להמשיך ולייצר את מה שאני אוהב", הוא אומר.

תזכורת: מיקי, גיבור ספר הביכורים של שטרן מ-2012, "מיקי, אני מדברת אליך" (מודן), הוא קולנוען בן 29 המתפרנס מצילום חתונות, כשהתסריט הגדול מחכה לו אי שם בקו האופק של החיים. בינתיים, הוא מסתפק בחיים בנחלאות כשהוא עטוף באהבה של המשפחה שממנה הוא שוכר יחידת דיור, בסרטי חתונה, בחברים כמו שחברים צריכים להיות ובאהבה גדולה עם מיכל ירוקת העיניים.

הספר השני של שטרן, "הכי נורמלי בעולם", שיצא לאחרונה, הוא רומן חניכה מאוחרת: מיקי מגדל לבדו את בנו היחיד בן השבע לאחר שהתאלמן מאהובתו מיכל. גברי ורפי, הלוא הם "המקהלה הפרסית", מנסים לפרוץ את המעגל הסגור שבתוכו הוא מתנהל בכבדות, ומיקי, במקביל, יוצא למסע אל עצמו בסמטאות ירושלים. הוא פוגש דמויות ססגוניות - משמשון מוכר הפירות היבשים המדבר על עצמו בגוף שלישי, דרך רחל, אישה אמיצה שאזרה עוז ופתחה חנות שטיחים מתחרה מול החנות של גרושה, ועד מונטיפיורי, ישו, המלאך גבריאל ורות המואבייה. בין לבין, הוא מנהל שיח ער עם רעייתו המתה ואט־אט, בצעדים מדודים, חוזר אל החיים כשלבבו מתרגל אל עצמו.

"כשההורים שלי שאלו את המורה אם להצמיד לי מורים פרטיים, היא אמרה: ‘זה לא יעזור‘". שטרן. צילום: גיא כושי ויריב פיין

את הספר הראשון כתב שטרן מתוך אמוק שאחז בו. משבע בבוקר עד אחת בלילה ישב וכתב. הספר השני נכתב קצת יותר רגוע, יותר חושב, פחות מתוך דחף. "בספר הראשון הפתעתי את עצמי. חשבתי שיהיה נכון יותר להשתמש בפורטה שלי כשאני בא למקום חדש, הספרות, ולנסות לגייס קוראים שמכירים את ההומור ממקום אחר ויתחברו אליו. בספר השני לא הרגשתי את הצורך הזה. ב'הכי נורמלי בעולם' יש יותר אמת שמשקפת את מצב הצבירה שלנו ופחות פנטזיה סיפורית: השגרה של לקום כל יום ברבע לשבע, עם הקפה, העיתון, הילד והצרות היומיומיות".

"יש הרבה קווי דמיון ביני לבין מיקי", אומר שטרן, "בעיקר בהומור ובציניות, אבל אני חושב שאני לא שואל כל כך הרבה שאלות כמו מיקי ויותר עושה מה שאני שואף לעשות. מיקי רואה את התמונה מלמעלה. הוא אומנם מנהל דיאלוגים פנימיים, אבל מסתכל על המציאות מבחוץ. בעצם, באמצעי הכי מופרע, הוא מתמודד עם השאלות של המציאות". ואף שקשה להתעלם מנקודות הדמיון, שטרן טוען בתוקף שאותו, הכותב בכלל לא מעניין. "מה שמעניין זה אם אתה אוהב את הגיבור של הסיפור או לא. אם אתה שמח איתו כשהוא שמח, עצוב איתו כשהוא עצוב".

בירה עם הילדים

שטרן, יליד ירושלים, למד בגימנסיה, חי בהרצליה כ-20 שנה. נשוי לדפנה, עורכת דין, אב לשלושה. הנכד של מפקד הלח"י אברהם ("יאיר") שטרן והבן של דסי חיה ואיש הטלוויזיה יאיר שטרן. עכשיו תעזבו אותו עם השאלות על הבית.

כשהוא לא כותב, שטרן מנחה את תוכנית האירוח "שי בשידור" בערוץ 10, וברזומה שלו, בין היתר, הפקות של תוכניות רבות, בהן "הדקה ה-91" ו"חלומות בהקיציס" והנחיה של התוכנית "דברי אלי" בערוץ 24 ותוכנית הראיונות "אל תשאל", ששודרה בביפ ולאחר מכן בערוץ 2 והפכה את שטרן למראיין בעל טביעת אצבע ייחודית.

אלא ששטרן מנהל משחק חיזור מורכב עם אור הזרקורים. כשהוא בעמדת המראיין, המרחב שמול המצלמה הוא הבית השני שלו. כשהוא־הוא הנושא, הסיפור כבר אחר. "כשאני בתפקיד, זה מבליט אצלי פן מסוים שטוב לתפקיד, אבל יש בי עוד רובד של האדם עצמו בביתו, שחי חיים אחרים", הוא מודה.

מה מקומה של הביקורת אצלך?

"אין אף אחד בעולם שיכול להגיד: זה לא טוב, אל תעשה את זה, זה כן טוב, תעשה את זה. גם בטלוויזיה. אוי ואבוי אם זה היה ככה, אם מישהו יכול היה לנטרל מישהו אחר. כל אחד צריך מצפן פנימי שקובע את הכיוון. אחרת הוא פורפרה".

איך אתה שומר על עצמך כדי לא להפוך לסוג של פרימדונה?

"היו לי מספיק תקופות שמבחינה מקצועית לא הלך, והיה קשה להביא את הפרויקט הבא. אני נמצא במקצוע שהוא גלגל ענק. לפעמים אתה למטה, אתה יורד, ואתה צריך לאסוף נוסעים, אבל לפעמים לא באים נוסעים והגלגל לא עובד: יש אי ודאות, רגולציה וכל מיני כאלה, וגם אם היית בסדר והפרויקט האחרון שלך היה מצוין, לא בא הדבר הבא. אני מתמיד, מייצר לעצמי בעבודה קשה מאוד את הדבר הבא. אני מודע לזה שאני משדר סוג של נינוחות שהכל קורה לי, אבל זו לא התמונה האמיתית. המודעות היא הכלי מספר אחת שלי. זה גם מה שעובד בראיונות. להיות מודע למקום, לזמן ולמצב. רוב חיי אני במקום של לזהות זיופים בפלברות ולחפש את האמת, ואני מקווה שאני מספיק מפוכח ומספיק כן עם עצמי בשביל לשמור שלא ליפול לשם".

איקס על בית הספר

לא רק בתור מראיין מיומן, גם כמרואיין שטרן ניחן במודעות גבוהה לתכונותיו. "אני מקשה עלייך?" הוא מתעניין במהלך הפגישה, "בראיונות אני נותן למראיין להוביל לאן שהוא רוצה להגיע". "פה אנחנו חלוקים", אני משיבה, "אני לא מגיעה עם ווייז. יצאנו לטיול בזמן קצוב. נגיע לאן שנגיע". "זה תמיד הקונפליקט", הוא אומר, "יש טיול, אבל את המדריכה. חייבים לדבר עלי כל הזמן? אני קצת מרחם עלייך עכשיו. לראיין מראיין זה קשה. זה עונש. אני לא נותן את עצמי בקלות".

בוא נדבר על הערכים שמועברים בספר: ערך החברות הטוטאלית, ערך ההורות, והספק שכל הזמן מקנן ברקע. זה מייצג את העולם שלך ביומיום?

"לשמחתי אני לא חי כך. יש לי גרעין משפחתי חזק ויציב, אישה וילדים. החברות שמופיעה בספר מאפיינת יותר רווקים, גרושים וגרושות. חברות שהיא תחליף למשפחה. יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום לאכול עם חברים שלך ארוחת ערב מראה שמשהו לא הסתדר עם המשפחה שלך. בספר אין אמצעים אלקטרוניים. כשהם רוצים להגיד משהו אחד לשני, הם פוגשים אחד את השני. שיחות הטלפון הן מקסימום כדי לקבוע. גם לא משורטטת השנה, כי כיוונתי לכך. מה שמהותי פה הוא הקשר בין האנשים. לדעתי, כל האלקטרוניקה מקלקלת את זה קצת. הילדים שלי חיים את זה וקשה לי. יש משהו מאוד יפה בזה שפעם, כשלא הייתה טלוויזיה, שיחקו רמי ואכלו אבטיח עם השכנים. זה התקלקל. מעדיפים את הפתרון הקל".

רק אל תגידו לו שהוא עובד בתחביב שלו. "לקרוא ל-17 שעות עבודה במשך שבועות וחודשים ‘תחביב', זה מוזר. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אבל לא חושב שאפשר לעבוד במקצוע הזה בלי חדווה לעניין עצמו. המילה ‘תחביב' מוזילה את ההשקעה ואת התשומות הנדרשות. מי שחיבר את האמירה הזו חי בעולם שעוד לא עבדו בו נורא קשה".

אולי זו נטייה שלנו, לחשוב שאנחנו עובדים נורא קשה. אבל גם ההורים שלנו אכלו לא מעט חצץ עד שהגיעו לאן שהם הגיעו.

"נכון, אבל בירושלים שאנחנו גדלנו בה לא עבדו מסביב לשעון. אין דבר כזה. אנשים רגועים יותר, וגם היום נראה לי, בלי ממש לחיות פה, הקצב טיפה יותר אטי. אנשים קצת פחות הישגיים וקצת יותר נחמדים. בואי נגיד שירושלים הרבה יותר מעניינת אותי. לא תמצאי אותי הולך סתם ברחוב בתל אביב, אלא אם אני צריך להגיע לנקודה מסוימת. אתמול, כשהגעתי לירושלים, עברתי ברחביה וקלטתי שהרבה זמן לא טיילתי בשדרות בן מימון. כמעט כל בית בשכונות היותר ישנות וברחובות היותר מרכזיים מעניין אותי. תל אביב לא מצליחה לגרות אותי".

ההורים של מיקי, הגיבור, נפקדים מהספר לגמרי.

"יש גיל שההורים מפסיקים להיות כזה אייטם. אוהבים אותם, חברים איתם, אבל הם לא גורם שמשפיע על הצעדים שלך ביומיום כשאתה אדם מבוגר, ואם כן - יש בעיה. אני מקווה בשביל הילדים שלי שהם יבנו לעצמם חיים ושלא יצטרכו שאוליך אותם מתחת לסינר, שאני אפגש איתם פעם־פעמיים בשבוע, אשתה איתם בירה ונהיה חברים טובים. אני מקווה שיהיו להם מספיק כלים לצעוד".

מתי ידעת שאתה כבר לא תחת חסות של ההורים והבית?

"באופן רשמי הייתי תחת חסות עד גיל 18, כמו כל אזרח במדינת ישראל. באמת - לא הייתי תחת חסות אף פעם. אני יכול להגיד לך שמאחר שאני ‘בן של', השתחררתי מלהיות ‘בן של' כשהתחלתי לעבוד ולייצר בעצמי".

אתה והסביבה שמתם את העובדה שאתה "הבן של" בצד?

"אני שמתי. הסביבה לא שמה עד היום. תכף יעלה גם הסבא בראיון. זה כמו לראיין את נינט ולא לשאול על יהודה לוי".

רגע. אם אתה יושב עכשיו מול נינט כשכרסה בין שיניה, אתה באמת שואל אותה על יהודה לוי?

"האמת שאני לא נכנס למקומות האלה בכלל. לא תמצאי אצלי חיטוט בחיים של אנשים. חיים פרטיים הם דבר פרטי באופן עקרוני, ואני שמח לפגוש ולראיין אנשים שהם פה בגלל העשייה שלהם. הטרגדיה של כוכבי הריאליטי היא שהמרכיב של האישיות והחיים הפרטיים בחוץ, והם מתבלבלים לחשוב שזה מרכיב מקצועי".

מה היה התפקיד שלך בהצגת הסיום בבית הספר?

"שום תפקיד. לי היו בעיקר תפקידים בחצר בית הספר. הייתה חבורה של ילדים מכמה מחזורים, שבילו בעיקר בחצר של הגימנסיה. לא כל כך אהבתי את בית הספר. בדור שלי לא הבינו כל כך את האינדיבידואל, והיום, אני מקווה, זה אחרת לגמרי. המחנכת שלי בכיתה י' הזמינה את ההורים שלי ואמרה שאני לא צריך להמשיך בבית הספר כי אני לא תופס את מה שהמורים אומרים. היא אמרה הכל חוץ מהמילה ‘אהבל'".

המורה לא סיפרה להם שיש לילד פוטנציאל?

"על הפוטנציאל סיפרו להורים שלי בבית ספר יסודי. בתיכון כבר לא דיברו על זה. כשההורים שלי שאלו אם להצמיד לי מורים פרטיים, היא אמרה: ‘זה לא יעזור'. כבר בגיל מוקדם זה גרם לי לשים איקס עליה ועל המוסד שהיא ייצגה. אדם נולד עם מבנה אישיות מסוים, והתפקיד של ההורים זה לא להפריע לו".

בוא נדבר על סבא שלך עכשיו.

"מצחיק".

זה שיודע לשאול: שי שטרן מדבר על מערכת היחסים עם אור הזרקורים