האנשים שהפכו את רצח רבין לאופרה

הם באו מהרחוב. הם בשנות ה-40 לחייהם, ומה שמניע אותם זה זעם עטוף בכאב נפיץ. עכשיו קבוצת התיאטרון אורתו-דה מוציאה לאור את "אי שפיות": אופרה אלקטרונית חברתית-סאטירית, המגוללת את סיפורה של ספינה טרופה בלב ים, בדרך לא דרך לאי המבטחים. אי של שפיות בים המשברים.

יפעת זנדני-צפריר ובן זוגה, ינון צפריר, הם מייסדי קבוצת התיאטרון. אם לא שמעתם עליהם, סימן שאתם לא מחפשים חברים לתחושת האבדון וכובד החיים. יפעת מיטיבה לבטא, במילים קצרות ובנימוס, את המתחולל מתחת לקצפת המילקי.

"רצח רבין, ללא ספק, היה נקודת שבר, כמו לרבים אחרים, אבל הוא גם עיצב אותנו כיוצרים. התעוררנו בסיוט מהנמנמת שאפיינה את הימים שלפני הרצח, ומאז אנחנו מנסים לא להירדם, וגם להשאיר את הרחוב, עד כמה שאנחנו יכולים. המופע הראשון שלנו, 'מטרבין', צמח שנה אחרי הרצח. גרנו ליד הכיכר, וצפינו בטקסי האבל, השירים, ילדי הנרות, ולא האמנו עד כמה התחפרנו במלנכוליה ובקורבנות, במקום לעשות מעשה".

"הייתה לי אסוציאציה מ'שוליית הקוסם', הקלאסיקה שבה מטאטא שנשבר, הופך לשניים, שגם נשברים, והופכים לעוד שניים, וכך הלאה. כלומר, הרעיון שרבין ייצג, יכול, בשברו, דווקא להכפיל את עצמו עוד ועוד, ולהפוך לתנועה גדולה שחותרת לשינוי. ככה יצאנו לכיכר רבין בעצרת השנה לזכרו, עשרה רבינים בחליפות ובמסכות דו-ממדיות. אספנו חברים שישתתפו ויעזרו בעיצוב, וינון ביים את התהלוכה.

"הדמויות שאיתן יצאנו, נראו כמו עשרה רבינים אמיתיים. אנשים היו בהלם, שאלו שאלות, חיבקו אותנו וגם כעסו. היו כאלה שכמעט התמוטטו. שלוש שנים אחרי שהסתובבנו עם רבין בתל אביב, זכינו בעכו בפרס ראשון על המופע, שעבר פיתוח וינון ביים. עד היום אנחנו יוצאים עם המופע להרגיש את הדופק של הרחוב. אבל הרחוב היום אדיש לרבין. זה עצוב".

"אבל יותר מזה, הז'אנר המוזיקלי הייחודי, אותו יצרו אבי אלבז ואמיר בן עמי, הוא, כשלעצמו, מערער על הסדר הקיים. המוזיקה שהם עושים לא דומה לשום דבר שאנחנו רגילים לשמוע. לא בסאונדים שהם מפיקים מהגיטרות שלהם, ולא בדרך שהם מנגנים אותם. כך שאם המחזה מבקש להשתחרר מקיבעון מחשבתי, המוזיקה של אבי ואמיר עושה את זה ובגדול. בנוסף, הם לא מנגנים מוזיקה שהם הכינו בבית, ובאים לבצע אותה בלייב. ממש לא. כל ערב הוא ג'אם סשן מרתק על הבמה, שבו אבי ואמיר, עם השחקנים, מאלתרים מוזיקה וטקסט, ויוצרים אירוע חד פעמי שאי אפשר לשחזר. ככה ההצגה נשמרת חיה, מפתיעה, חדשה, וכל ערב היא אחרת. אי אפשר לראות את אותה הצגה פעמיים, כי אין כזאת. זה כיף".

"הכי גרוע שיכול להיות. כל פעם שאנחנו חושבים על זה, זה נהיה יותר רע".

"מחאת המילקי היא ביטוי לחוויה מתמשכת שאנחנו מרומים ומנוצלים. מעניין שדווקא הסימבול שלה הוא מוצר הנחשב למותרות. על זה בדיוק המחזה שלנו. האישה במחזה דורשת תשובות למה לעזאזל לא מגיעים לחוף, והיא מקבלת תשובות מהסות על מלחמות, על תקלות, על אסונות. כל הסיבות שמאכילים אותנו בהן, בגללן אי אפשר לחיות כאן חיים נורמליים.

סיסמאות שחוקות, שעושות שימוש ציני בטראומות הקולקטיביות שלנו,כדי לספק אינטרסים של השלטון. נמאס לנו כבר לתת את התחת. המדינה גובה את כספנו, את דמנו, את כבודנו ומישהו אחר נהנה מזה. בן גוריון טען שכשיהיו לנו פושעים וזונות, נדע שאנחנו עם ככל העמים. אז הנה, פושעים וזונות יש לנו כמו לכולם. אז למה שלא יהיה לנו גם מילקי?".