הביטלס היו גדולים יותר, הרולינג סטונס היו סקסיים יותר, והקינקס היו קוליים יותר, אבל לשום להקת רוק מהדור ההוא לא הייתה האנרגיה של The Who (המי). הם היו הכי קשוחים, הכי אינטנסיביים, הכי רוקנרול לפנים. הם ניסחו את מהות הרוקנרול במשפט האלמותי ,"Hope I Die Before I Get Old" שהיום - כמעט 50 שנה אחרי שיצא - עדיין מתמצת את סוד קסמו של הרוקנרול, את כוחו וגם את המגבלות שלו.
ב-1964, לפני 50 שנה בדיוק, יצא בלונדון הסינגל הראשון של Zoot Suit ,The Who. חברי הלהקה, שפעלו עוד לפני כן בשמות אחרים, ידעו שלל תקופות - בהתחלה הם ניגנו רית'ם אנד בלוז והסתפחו לתת תרבות המוֹדס שהייתה פופולרית בלונדון בזמנו, מאוחר יותר יצרו אופרות רוק ענקיות בעלות עלילות מופרכות, ופה ושם גם סתם ניגנו רוק אצטדיונים סטנדרטי. אבל האנרגיה שלהם תמיד הייתה שם דבר, וגם היום קשה לחשוב על להקת רוק סוחפת יותר.
לכבוד חגיגות ה-50, יוצא להם אוסף כפול בשם "! The Who Hits 50" (הליקון) שעל עטיפתו מתנוסס לוגו בסגנון פופ ארט הכולל את המטרה העגולה שהיא סמל המודס. האוסף מכיל לא פחות מ-42 רצועות, בהן הלהיטים המוקדמים, יללת הנעורים הנצחית "My Generation", ההמנון של פיט טאונסנד לאוננות "Pictures of Lily", הלהיטים הגדולים מאופרת הרוק "טומי", להיטי הסבנטיז הענקיים שלהם כמו "Baba O'Riley" וכל היתר. ובנוסף לאינספור להיטים מכל התקופות, מכיל האוסף גם חומרים פחות צפויים, כמו הקאבר שלהם ל-"The Last Time" של הרולינג סטונס, כמה בי סיידז ואפילו סינגל חדש בשם "Be Lucky" שנשמע לגמרי וינטג'-מי.
החגיגות ילוו גם בסיבוב הופעות עולמי חדש, שייפתח ב-23 בנובמבר באבו דאבי, וימשיך משם לאירופה ולצפון אמריקה. מההרכב המקורי נשארו היום רק הסולן בעל תלתלי הזהב (שבינתיים התקצרו והאפירו), רוג'ר דאלטרי (70), והגיטריסט בעל זרוע הפרופלור, פיט טאונסנד (69) - שני הפכים משלימים (דאלטרי תמיד יהיה נער מעמד הפועלים בעוד טאונסנד לנצח יישאר הנפש האמנותית והחולמנית). המתופף הקופיף הפרוע קית מון מת, כזכור, בסוף הסבנטיז, והבסיסט ג'ון אנטוויסל הצטרף אליו לשמיים ב-2002. דאלטרי וטאונסנד בינתיים ממשיכים, כשהם מחוזקים בהרכב חדש, הכולל את המתופף זאק סטארקי, בנו של רינגו סטאר, מתופף הביטלס.
התרעות פיקוד העורף