לרומן עצמו הקדים מופסן מסה בשם "הרומן", שיש בה תוכחה כלפי מבקרים וסופרים שאינם מאפשרים חיים ליצירות שסוטות מהדרכים הכבושות. מופסן שואף להנהיר לקהל את ההעזה והמקוריות שבז'אנר הרומן הריאליסטי. "מטרתו אינה לספר לנו סיפור הרפתקאות, לשעשע אותנו או להרטיט את לבנו, אלא להכריח אותנו לחשוב, להבין את משמעותן העמוקה והנסתרת של ההתרחשויות".
הים על כל מופעיו הרוגעים והסוערים ילווה את התהפוכות הרגשיות של הגיבורים, ובמיוחד את אלה של פייר, הגיבור הטראגי. הפתיחה הפסטורלית של שיט משפחתי אגב פעילות דיג תכיל בתוכה את הדרמה שתתפתח בהמשך. בין האחים, ההפכים, שוררת תחרות, שפייר מטעין אותה באנרגיות. רמה איילון קובעת שמדובר בכפילים, כלומר בשתי פניה של מהות אחת. ומהות אחת שצדדיה כה מנוגדים, סופה להיקרע. במאבק בין שתי ישויות - אחת תשרוד. ובסיפור הזה, אחת תתבסס היטב בעולם הבורגני הישן והחמים.
מי שאינו יכול להכיל את האמת האכזרית של החיים, מי שמתרוצץ בלילות על המזח העטוף בערפל, הוא זה שייפלט מן המסגרת המגוננת. "החיים מורכבים מהדברים השונים ביותר, הבלתי צפויים, הסותרים והבלתי מתואמים ביותר", כותב מופסן בפרק "הרומן". "הם אכזריים, מקוטעים, שרירותיים, רוויים באסונות מחוסרי פשר, נטולי היגיון ומלאי סתירות (...) לכן, לאחר שבחר נושא לרומן שלו, יברור האמן מתוך אותם חיים גדושים בצירופי מקרים ובזוטות, את הפרטים המהותיים לנושא שלו ואת כל היתר יסלק הצדה".
ואכן, הסופר מממש כאן היטב את התיאוריה. ידיעה משמחת שמגיעה לפתע לבית המשפחה הופכת לאסונה. ירושה לא צפויה תפרק את המשפחתיות הזחוחה. בהדרגה יתברר שבגידה נטמנה ביסודות השלווה הפנסיונית.
מופסן בונה את ההתרחשות כמגדל שצומח הפוך, לתוך אדמת החוף הלא רוגעת. מי שיבקש התרה ופיוס לא ימצא אותם כאן. בבגרותו הכיר מופסן את המציאות מצדה הפחות מפנק. הסופר הפורה, איש המסע, מת בבית חולים לחולי נפש בהיותו בן 43, שנה וחצי אחרי שניסה להתאבד. מי שהיה בן חסותו של גוסטב פלובר ומכרם של מיטב סופרי אירופה שהסתופפו בצרפת באמצע המאה ה-19, היה חולה בעגבת, שכילתה לבסוף גם את שפיותו.
הגימיק היחצני שהצמיד לספר אריזה פלסטית גדושה בחמאת בוטנים עשה את שלו. הריח השמנוני המפתה דבק גם בעמוד 58, שבו נאמר: "'תירגעי, אווה', הוא מרגיע אותי בשקט. "את יודעת שאת רוצה את זה".
התרעות פיקוד העורף