הרבה מים זרמו בנהר של פינק פלויד ב-50 השנה מאז שהוקמה. מי שהתחילו את דרכם כצעירים מגניבים שלקחו טריפים ושקעו בספרי ילדים סוריאליסטיים ומלאי דמיון, הפכו לאחר עזיבתו של מנהיג הלהקה המקורי סיד בארט מאקספרימנט מלהיב של פופ-פסיכדלי למפלצת רוק ענקית.
עם אלבומי קונספט גרנדיוזיים, טקסטים פילוסופיים ולייזרים ממסטלים, קל להבין למה מנהיג הסקס פיסטולס ג'וני רוטן לבש לפני כל אותן שנים טי־שירט שעליה התנוסס הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד". אבל, ברוך השם, לצד שונאים לא חסרים לפינק פלויד גם מעריצים. יש מי שההתנפחות של הלהקה הרתיעה אותו, אבל מעולם לא חסרו אנשים שהתעלפו מהפירוטכניקה, התאורה מערפלת החושים, החזירים המעופפים ואיכות הסאונד.
ובדיוק האנשים האלה נמצאים בימים אלו ברקיע השביעי, שכן הדינוזאורים הכי מדושנים של עולם הרוק - או מה שנשאר מהם - חוזרים עם אלבום חדש, ה-15 במספר (אלא אם כן הולכיםלפי הספירה של רוג'ר ווטרס), הראשון זה 20 שנה.
הידיעה הראשונית על אלבום חדש של פינק פלויד הפילה רבים מהכיסא, אלא שמהר מאוד התברר שזה לא בדיוק אלבום חדש, אלא יותר אלבום חדש-ישן, מעין ארוחת שאריות מתחילת שנות ה-90 שעברה חימום מחדש במיקרו.
התרעות פיקוד העורף