כנער חולה מוזיקה, טיפחתי את המגע הישיר עם הגיבורים שלי בצורת פוסטר. על הקירות שלי התנוססו כולם: הביטלס (העטיפה של "REVOLVER"), פינק פלויד, U2, הפריטנדרס ועוד ועוד תופינים, מהסוג שנער ישראלי שהתבגר באייטיז נהג לצרוך.
אבל רק שני פוסטרים שרדו את הגיוס והמשיכו הלאה: אלביס קוסטלו (עטיפת האלבום "TRUST", למי שממש מתעניין) ופיטר גבריאל (עטיפת האלבום השלישי, שבה הפרצוף שלו "נמס"). הם הגיעו לקירות החדר שלי בקיבוץ, לעבודה של אחרי הצבא באילת, למעונות הסטודנטים בירושלים, לדירות השכורות בתל אביב והרימו ידיים רק כשהתחתנתי, ונאלצתי לתלות תמונות של ילד גדול.
עכשיו, בינינו - גם אני מתנגד למדיניותה של ישראל, לאי הצדק ולכיבוש. אבל ברגע שהביקורת הזאת מגיעה מצד מישהו לא ישראלי, אני אינסטינקטיבית נפגע. ומוצא את עצמי בצד השני של המתרס, למול מישהו שגדלתי עליו. על האמנות שלו. על הערכים שהוא הטיף להם. והתחושה הזאת היא בלתי נסבלת.
אבל אז עצמי עונה לי, ומזכיר שאמנים כמו גבריאל וקוסטלו היו תמיד פעילים פוליטית, גם בימי השיא שלהם כמוזיקאים. והוא מאלץ אותי להודות בגמגום שאילו אני הייתי במקומם, קרוב לוודאי שהייתי מתבטא באופן דומה. גבריאל אמר, למשל, השבוע: "אדמתם הכבושה זה זמן רב של הפלסטינים נגנבת שוב ושוב בידי התנחלויות לא חוקיות".
יש משהו לא נכון, עובדתית, במשפט הזה? זה בכלל לא עניין פוליטי. כל המאבק הפנימי הזה, מתנקז בסופו של יום לסוגיה החשובה באמת - הזהות העצמית. מה אני יותר? ישראלי, שבוחן כל דבר דרך הזווית הלאומית, ונפגע ממישהו שמותח ביקורת על המדינה שלו, גם אם הוא מסכים לביקורת הזאת; או אזרח העולם - חופשי, נאור, מנותק מכבלים של דגל ולאום.
הרי השירים של פיטר גבריאל ושל אלביס קוסטלו עיצבו את הטעם שלי, את השקפת העולם ואת מי שאני בעצם, לא פחות מאמנים ישראלים. אפילו יותר. ובכל זאת, ברגע שהם מתייצבים למול ישראל, אני מרגיש סוג של בגידה. זה מטופש, זה מופרך, אבל אני לא יכול להקשיב לקוסטלו מאז שביטל פה את ההופעה. והמסקנה היא, שהישראליות שלי חזקה הרבה יותר מהאידיאולוגיה, או מהשכל הישר. אני לא ממש בטוח שזה משמח אותי.
התרעות פיקוד העורף