"חרפות קטנות": שירה נשית טהורה ואמיצה

"אם זה גרם לי לרעוד מקור באופן ששום אש לא תוכל להחם לי, אני יודעת שזו שירה", כתבה במאה ה-19 המשוררת אמילי דיקנסון. ואז הגיעה אורלי עסיס (32), המעלה עולמות של דימויים שאינם נותנים, ולו לשורה אחת, מקום של רוגע, של שקט, של חום.

עסיס מתריסה מבעד לעדשה שיש בה ראייה מפוכחת ותחושת חידלון, אל מול המניפולציות שיש להן מקום בכל חלקה טובה של החיים. היא עוברת מסע עצוב אל העצמי פנימה, וגם במקום הכי אינטימי, היא פוגשת חידלון המלווה מהילדות המוקדמת. בשירה "ארכיון", היא כותבת:

בֵּית בְּחִנּוּךְ גּוּפָנִי.

שֶׁהָיִיתִי שְׁקֵטָה, עוֹזֶרֶת, נְעִימָה/.שֶׁהָיוּ לִי נִימוּסִים וַהֲלִיכוֹת./ אֵשֶׁת מַטָּלוֹת.

שֶׁהָיִיתִי פְּעִילָה.

יָדַעְתִּי מֵאַיִן אֲנִי בָּאָה/וּלְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת.

אוֹרְיינְטַצְיָה מְלֵאָה./ וְרֶמֶז לִבְקִיאוּת מַזְהִירָה.

מֵאָז/ בְּשׁוּמָקוֹם לֹא כָּתוּב מָה קָרָה

שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן./ גַּם שְתֵּי גָּדוֹת לְתֵל אָבִיב.

בָּאַחַת פּוֹסְעִים אֵלּוּ הַמִּסְתַּכְּלִים בְּתוֹךְ עַצְמָם,

בַּשְּנִיָּה פּוֹסְעִים אֵלּוּ הַמַּבִּיטִים סָבִיב,

עַל אַחַת עוֹמְדִים הַשְּלֵמִים,/מִנֶּגֶד מְמַצְמְצִים הַחֲצוּיִים.

וּבֵינֵיהֶן נָהָר;/שׁוֹצֵף קוֹצֵף.

אוֹכֵל אֶת אֲנָשָיו./אוֹ שְׂדֵרָה;

דּוֹמָה הוֹמָה./ בּוֹלַעַת אֶת הוֹלְכֶיהָ.

אוֹ רְחוֹב אָרֹךְ אָרֹךְ./שֶׁמַּחְזִיר אוֹתִי

לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי/ וְלֹא נוֹתֵן לִי/ לְעוֹלָם