שנים שלא ראתה אור בישראל אנתולוגיה דו-לשונית, המשלבת את מיטב הדור הצעיר של היהודים והערבים בישראל. וכשזה קורה, ובטח כשזה על הצד הטוב, יש לברך על כך ולומר תודה. "והכל בשלוש שפות: עברית, ערבית ומוות", כתב יפה יהודה עמיח. אז הנה, האנתולוגיה "שתיים اثنان" (הוצאת "כתר") בעריכת אלמוג בהר, תמר וייס ותאמר מסאלחה, רואה בימים אלו אור. והיא חמה. ממש גחל של ספרות צעירה, עמוקה ובועטת, איכותית, ופה ושם חצופה.
בהר: זה לא כל כך 'פתאום עכשיו'. עברו שנים של עבודה, שהייתה מאוד מורכבת. הרבה מתרגמים, הרבה עריכה, חשש של הוצאות מהשפה הערבית ועוד".
וייס-גבאי: "אבל דווקא עכשיו, אחרי הקיץ האחרון, נדמה שאנשים צמאים למשהו כזה, ואנחנו מקווים שזה עיתוי שבו האוזניים כרויות יותר".
מסאלחה: "עצם הנראות שלנו כקול ייחודי, חותר תחת הקנוניות של ההוויה הישראלית, שהיא ברובה גברית, יהודית ואשכנזית. לכן האג'נדה כבר נמצאת בתוך מהות הפרויקט. היצירות שבחרתי עוסקות בפירוק החוויה שלנו כאן בארץ, בהבנייתה ובהמשגתה בממד האסתטי של השירה והספרות".
וייס-גבאי: "צריך להתחיל ממשהו. להקשיב למה שיש לאנשים לספר. בכלל, ספרות טובה יכולה לתת לאדם אופק ומרחב נשימה".
"מאותה סיבה שהמיעוט הפלסטיני איננו מיוצג בהרבה אספקטים בציבוריות הישראלית. מאותה סיבה שאפילו השאלה פונה אלינו כאן במונח ערבי ולא פלסטיני. הצורך בהשטחה, בהעלמה, הוא צורך אינהרנטי להמשך הדומיננטיות תרבותית של קבוצה אחת. אנחנו נמצאים בצד המוחלש שאין לו קול או פנים, פרט למה שהממסד וההגמוניה התרבותית מרשים להעביר בתיווך 'מומחים', כדי לאשש את ההנחה שבצד השני אין תרבות, אין שירה, אין ספרות ואין מה שעושה אותנו לאנושיים"
התרעות פיקוד העורף