על כל עסקת החבילה כולה שקרויה "אלבום חדש של רוברט וואייט" נבזק אותו תבלין מסתורי ולא ברור שגורם לזה להישמע חלומי וסיוטי ולגמרי לא מכאן ולא מעכשיו, כשמצד אחד כמו היה זה אלבום ההמשך של "רוק בוטום" ומצד שני הוא נטוע חזק בתוך המאה ה־ 21 , אחר ותמוה, כמו הקומוניזם של
"מאי שם הגיעו לאוזני צלילי נגינה. הלכתי לכיוון הקולות והגעתי לרחוב המלכים", כותב פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". שדה מיטיב לתאר את חוויית ההאזנה לצלילים המגיעים כמו במקרה, מלבו הפועם של העולם, או מבטן האדמה, או כאלה הנישאים עם הרוח. המוזיקה של רוברט וואייט היא כזו
שבאה אליך "מאי שם", כמו רחש עלים נושרים, פעמונים מצטלצלים וקול מוזר, גבוה־ צרוד, לוכד את נשמתך ברשת הפרפרים הייחודית שלו, מרפרף על חלומותיך, כמיהותיך, עלבונותיך, עצבונותיך - ומגביה אותך אל רמה רוחנית עליונה יותר.
רוק ופולק. התקליט השני היה פוליטי מאוד, קומוניסטי אפילו.
המסיבה הייתה עליזה ופרועה, כמקובל באותו זמן. הרבה סמים. הרבה אלכוהול. הרבה בחורות. חברתו, אלפרדה, גילתה שוואייט מבלה באמבטיה, באותה דירה, עם קטינה בת 16 . היא דפקה על הדלת בחמת זעם. רוברט, שיכור ומסומם, נבהל וניסה לברוח מהדירה דרך המרזב. ידיו היו רטובות, הוא החליק וצנח מהקומה הרביעית אל הקרקע. בדרך נס לא נהרג, אבל הפך לנכה.
ואחריו מגיע השיר השני "A LAST STRAW" שהוא כולו טריפ מוזיקלי יפהפה. הרבה השפעות ג'אזיות יש כאן )האיש הרי ידוע באהבתו
העזה לג'אז). צד א' ממשיך במצב הרוח ההזוי הזה עם הקטע "HIT THE ROAD LITLLE RED RIDING HOOD" שהוא מין לופ מסחרר עם
צד ב' נפתח בלחישות, לחישות חוזרות וקצביות, "אליפי, אליפי", לוחש וואייט את שםהחיבה של אשתו אלפרדה בנג', הקלידים מסחררים
והבסיסט של סופט מאשין, יו הופר, יוצר מלודיות בס כובשות לפני שוויאט מתחיל לבצע את המלודיה היפהפייה שהופכת כל אדם
להקליט אלבום חדש, אין ספק שהשפעתו העצומה ניכרת בפינות שונות ומשונות של עולם המוזיקה המודרני. מרדיוהד ועד פליט פוקסס מציינים את השפעתו העצומה. “לא, לא עצוב להיות עצוב, לפעמים אפילו שמח להיות עצוב, כי העגמומיות מולידה רוחניות, והרוחניות מולידה רגישות, והרגישות מולידה יצירה", הוא אומר. וכמו תמיד, זו יצירה שאתה רוצה וצריך לחבק, להתמכר לה ולהתמסר אליה.
התרעות פיקוד העורף