לוינגר של ריבלין היה אחוז טירוף. הוא הסתובב עם החיוך המפחיד, משקפי הקרן והעוזי, ונראה כמו הסיוט של כל משטר נורמלי. 40 שנה לפני ש”היהודים באים” הסירו את הכפפות לפנשהעניקו טיפול מיוחד לד”ר ברוך גולדשטיין, ריבלין ידע איך להבליט את כל מה שמפחיד בלוינגר ובחבריו המשיחיסטים. הוא שיגר לעברנו איתותי אזהרה, אך אנחנו לא הקשבנו. כי הוא היה כזה, מעורב.
המתח בין השניים, הכריזמה, חילופי הדברים הם רגע יקר מפז שבו שני שחקנים גדולים, גדולים באמת, נפגשים לרגע ומפיקים מהרגע הזה ניצוצות. וריבלין הפיק ניצוצות גם בתיאטרון, גם בטלוויזיה ואפילו במועצת העיר ראשון לציון. כמה שחקנים אתם מכירים, חוץ משמואל וילוז’ני, שמוכנים לקפוץ אל הביצה הפוליטית וגם מצליחים בכך? גם שם, כמו בעולם המשחק, ריבלין לקח על עצמו לבצע את תפקידיו למען הקהילה ברצינות. ברצינות רבה מאוד.
הוא נולד בנובמבר 1947 , שלושה שבועות לפני ההצבעה ההיא באומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אביו היה באצ"ל. ביתו שכן במושב העובדים נחלת יהודה, כיום שכונה בראשון לציון (שאותה לא עזב עד יום מותו). הוא אהב מאוד כדורגל. שיחק בקבוצה. והשתתף בשידורי ערוץ הספורט. ההתחלה, בכל אופן, הייתה כואבת במיוחד, כשנפל בגיל 4 לחבית בוערת ונכווה בכל חלקי גופו. מעניין אם האירוע הטראומטי הזה השפיע על הבחירה שלו בצחוק. בחירה שנראתה לעתים אובססיבית ממש. כמו רובין ויליאמס, ריבלין היה חייב להצחיק תמיד, בכל רגע, ברצף, ללא הפסקה. אך בניגוד גמור לוויליאמס לא היה דיכאוני, גם לא אחרי שהמחלה איכלה את גופו, הוא רצה לחיות. מאוד רצה לחיות. חודשים לפני שהלך מאיתנו הוא היה מפויס עם עצמו. וכמו תמיד, ראה את הטוב בכל דבר. מחיאות הכפיים, לדבריו, הספיקו לו. תפקידים היו לו די והותר. מ"משרתם של שני אדונים", דרך "אשתי ברירת קנס", ועד "כלוב העליזים". תפקידיו היו בדרך כלל קומיים, אבל הוא לא התלונן. אנחנו נוטים לזלזל בשחקנים שתפקידם הוא לגרום לנו לחייך ולצחוק, אבל זו משימה כבדה, הרבה יותר מאשר לגרוף דמעות או יבבות צער בתפקידים דרמטיים. המצחיקן זקוק לתשומת לבו של הקהל הצופה בו והוא אינו יכול להרפות ממנו ולו לרגע.
התרעות פיקוד העורף