כל מי שצופה בסרטו של אדם סנדרסון "לוויה בצהריים", על פי ספרו של ישעיהו קורן, יכול כמעט להחזיק בידו את המלנכוליה של היוצר. בדידות קיומית, עמוקה, סדוקה, עיקשת, שאין מה להתווכח איתה.
"נכנסתי ל'זוהי סדום' בעיניים פקוחות, בהבנה שאני במאי שכיר, ושלא מדובר ב'סרטו של אדם סנדרסון', אלא בפרויקט קבוצתי בעל טעם מסחרי, שהוא לעתים אחר משלי", הוא מודה, "העבודה על הסט הקנתה לי את הכלים לבימוי סרט באורך מלא, נתנה לי את האפשרות להרגיש את ריצת המרתון הזו וגם לקבל בטחון בסגנון שלי כבמאי".
"זה בגלל שאין לי מסר להעביר לעולם. מבחינתי, סרט נעשה בצורה אינטואיטיבית, בלי הסברים. יש משהו שמושך אותי ואני הולך אחריו. זה לא מגיע מאג'נדה או מתפיסה אידיאולוגית, זה מגיע ממשיכה, או אולי מחיפוש. וכן, אני אוהב שהסרט מוליך אותי אחריו. אני לא כופה את עצמי על הסרט, אלא מוצא את עצמי בתוכו".
"זה לא נעשה במודע. אני לא בא לסרט כשיש לי מלא מה להגיד. אני חושב שאני מגלה מה יש לי לומר רק אחרי שנדלקתי. האמירה מתגבשת אצלי בהחלטות, לרוב כתגובה למה שאני רואה. בתסריט אני מנסח את האמירה שלי, רק אחרי שכתבתי טיוטה אחת, או אחרי שקראתי ברצף את הסצינות".
"כשאני חושב על זה שאנחנו בעצם חיות, שמנסות להרגיש מפותחות, ומרכיבים את החיים שלנו עם פוליטיקה ודת, רק כדי שיהיה לנו על מה להתווכח. בסופו של דבר, לאף אחד אין באמת מושג למה אנחנו פה. למה צריך את החיים האלה ומה מגדיר אותם באמת. במקומות האלה, אני מוצא את הבדידות הקיומית, תחושה של חוסר משמעות. הבדידות נובעת מזה שאין באמת תשובה לכלום, ואין אמת אחת. הכל הגיוני והכל לא הגיוני. אז כשהגר עומדת קטנה מול היער הגבוה, שם אני מרגיש הזדהות, כי ככה מרגישה לי הבדידות הקיומית".
"סרט צריך לגעת בנצח, או לפחות לנסות להושיט אליו יד. אני חושב שגם הסרטים שאנחנו חוזרים אליהם שוב ושוב, הם אותם סרטים שנוגעים בעצמות שלנו, שמדברים על הגרעין האנושי. אלה הדברים ששומרים על סרט מלהתיישן ומאפשרים לו להמשיך לבעור עוד הרבה שנים".
אפשר גם לעשות סרטים כדי לבדר כמו "זוהי סדום".
"ילד לא צריך למצוא את קולו הייחודי. ילד צריך לשמור על הקול שלו, כי אתה נולד עם הקול הזה, וככל שאתה גדל, החברה כל הזמן מנסה לפתות אותך להתיישר עם כולם ולאבד משהו מהנשמה שלך. זו המלחמה האמיתית".
"אחת ההקרנות הכי המרגשות של הסרט הייתה למשפחה שלי בבית אבי. כשנגמר הסרט נשארנו כולם על המיטה בחדר שינה ובכינו. הם מאוד נפעמו מהסרט ואני נפעמתי מהתגובה שלהם. הם מאוד התחברו למה שחיבר אותי לסיפור הזה ונהנו מאוד מהסרט. זה נראה טריוויאלי, אבל בסופו של דבר ההקרנות הכי מרגשות הן לאנשים הקרובים לך. שם הלב מתפוצץ".
"אני מתעקש בעיקר להביע את מה שאני מדחיק. כשביצירה אתה מתמודד עם המחסומים שלך, אתה באמת יוצר ונוגע בדברים מהותיים, כי רוב הפעמים מה שאתה מדחיק זה מה שרוב האנשים מדחיקים. זה הקסם של היצירה, אתה לוחש משהו לבד בחדר חשוך ומקווה שעוד מישהו שמע את זה".
לסיום, סנדרסון נדרש גם לאתגרים של עבודה משותפת, עם עלייתה של הסדרה החדשה שלו ושל שחר מגן, "בתולות" בהוט. "ניסיתי להביא את האינטרפטציה שלי לטקסט של שחר. מכיוון שהוא מאוד פתוח ומשוחרר, שחר אפשר לי לעשות מה שאני רוצה עם התסריטים ולא חיפש את המקור. זו כמובן דרך עבודה שונה מ'לוויה בצהריים', אבל עדיין כבמאי אתה יכול להוסיף את הפחדים שלך ואת ההדחקות שלך לתוך העבודה. תסריט טוב מאפשר לך למצוא אותן ושחר כותב נפלא ועשיר".
הוא חושב רגע ומוסיף: "בעצם יש דמיון בין העבודה על 'בתולות' ל'לוויה'. בשתיהן נתתי את האינטרפטציה שלי לטקסט קיים. את נקודת המבט שלי על נקודת מבט של מישהו אחר".
התרעות פיקוד העורף