פסקול מעולה, צילום איכותי ועיבוד מוצלח: ל"לוויה בצהריים" מגיע שתצפו בו

הבמאי אדם סנדרסון צולח אתגר שאפתני. וגם: הומואים, כורי פחם זועמים ונשים צדקניות נפגשים ב"גאווה" הבריטי, זה רק נשמע מעניין

מאיר שניצר צילום: ללא
מעריב אונליין - זכויות יוצרים
מעריב אונליין - זכויות יוצרים | צילום: מעריב אונליין
2
גלריה

אף שישעיהו קורן המוערך - בניגוד לעוז, קנז או יהושע - איננו השם השגור הצץ בכל רגע בתודעתו של חובב ספרות ישראלי, הרי שכבר בשנות – 70 עובדו לבד סיפורים קצרים מפרי עטו על ידי הבמאים יעקב אייזנמן וראובן מורגן, שעשו אז את "מכתב בחולות" ו"המשאית". בניגוד אליהם מעדיף סנדרסון להתמודד עם אתגר שאפתני עוד יותר - רומן מרובה דפים, תוך שהוא מקפיד לשמור על עמימות הסיפור שספק מתרחש, ספק לא. "לוויה בצהריים" ממתין כבר שנה וחצי לחשיפה בפני הקהל הרחב, ויש לקוות שהצופים אכן יתגמלו אותו על כך.


לבד מעשיית צחוקים על גבן של הלסביות ונטיותיהן למטבח צמחוני, מתפתח הסיפור בעיקר דרך דמויותיהם של שני הומואים. האחד, מרק אשטון שאוזכר קודם לכן, מגולם באנרגטיות רבה על ידי השחקן האמריקאי בן שניצר. האחר הוא צעיר בן 20 , שמצוי עדיין בעומק הארון, ופוחד להגיח משם החוצה מחשש לתגובת אמו, מעוצב בחוסר נחישות על ידי ג'ורג' מק'קיי ההססן. עולים עליו שלושה שחקני קולנוע ותיקים - פדי קונסידיין, ביל נייהי ואימלדה סטנטון - המגלמים את אנשי הכפר.

תגיות:
הוליווד
/
ביקורת קולנוע
/
קולנוע
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף