את היכולת שלה לבטא את עצמה מוצאת שהם סמיט בטיול התמידי שהיא עורכת זה שנים ארוכות בתוך עולם היצירה: בין ז’אנר הסיפורים הקצרים, לכתיבת סיפורת ילדים, כתיבת ביקורת, תרגום, ובחזרה לספרות הילדים. כך, במהלך השנים הוציאה סמיט תחת ידה ספרים רבים למבוגרים, בהם “לבי אומר כי זיכרוני בוגד בי” (1996), “טייק אוויי: קומדיה שחורה בחדר הלידה” (2002); ספרים לילדים, בהם “בארץ תיק-תק” (1995), “ילד עיר” (2012), “משל על שועל” (2014); וזכתה, בין היתר, בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס”ט, פרס אקו”ם לספרות ילדים תשס”א, ופרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער תשע”ד.
"אמנם יש לי חיבה עמוקה למילה 'לגנוז' על נגזרותיה, אך לא הייתי גונזת דבר. יצירות יש לגנוז טרם פרסומן, ולטעויות אנושיות יש זכות קיום. מה הייתי משנה? אני מניחה שפה מתבקשת תשובה כגון 'לא הייתי הורגת את אנה קארנינה'. חוששני שביצירותיי אין מתהלכות אנות קארנינות, והיצירות גם אינן מתאפיינות בצמתים זדוניים האורבים למתלבטים למיניהם. אצלי הצער הוא על ניסוח קולע יותר שהוחמץ. אני משתדלת להחמיר עם עצמי בשכתובים ומרבה בגרסאות ונוסחים, ולכן השינויים האפשריים הם באמת די מינוריים".
"נחוצה לזה נפש רוסית. מעבר לכך, איני נהנית מדחיפת אנשים אל מותם. המוות – וכל שכן מוות בסגנון קארניני – הנו פומפוזי וגדול מן החיים, ואילו אני טיפוס קטן מן החיים, שאוהב לנבור בשגרה ולמצוא בה את העצמות המובחרות. די לי בהופעות אורח מינוריות של מוות".
"התמזל מזלי וכמעט לא זכיתי לביקורות שליליות, וגם המעטות הללו לא היו קטלניות. אני לגמרי מסכימה עם המבקרת האלמונית המזדמנת שביקרה את ספרי הראשון ('לבי אומר כי זיכרוני בגד בי') וראתה בי 'מתוחכמת לאללה'. יחד עם זאת, נדמה לי שקטלוגי ככזו הביא אותה לידי עיוורון חלקי שמנע ממנה לראות את פניי האחרות".
התרעות פיקוד העורף