בשבוע החולף, רגע לפני סגירת רשימות המועמדים, הספיק הסרט "מר טרנר" להשתחל פנימה. והוא לא רק בגדר של מועמד, הוא ממש העבודה הפילמאית הקולעת לשנת 2014. סרטו של מייק לי, הסוקר את חייו ויצירתו של וויליאם טרנר, בכיר אמני בריטניה במאה ה–19, מתבדל מיתר הסרטים שהופצו בישראל בשנה החולפת, בעיקר בנקודה עקרונית אחת - הוא אינו שוכח לרגע, כי מטרתו העיקרית (והמסורתית) של סרט הינה האקרן הגדול בחשכת אולם ההקרנה, ולא שום תחליף ביתי, אפילו אם הוא מתהדר ב–54 אינץ' וברזולוציה גבוהה.
היצירה הגדולה של 2014, "אחרון הלא צדיקים", הוא לא סרט עלילתי, לא סרט חדש, וגם לא משהו שנעשה לשם הקרנה פומבית. סתם טיוטה שהתנמנמה במחסנים במשך שלושה עשורים, עד שהבשיל זמנה הפילמאי. לנצמן צילם את חומר הגלם של סרט זה עוד ב–1975, והתכוון לשבץ אותו בעבודתו המונומנטלית "שואה". אלא שהדברים לא הסתייעו אז, ונאלצו להמתין עוד כמה עשרות שנים. ואולי זה לטובה, לפחות ככל שהדברים נוגעים במדינת
דמדומי חודש דצמבר אינם המועד הקולע ביותר להתחשבן רטרואקטיבית עם תחרות האוסקר מחודש מרץ. מה גם שמאז אותו פסלון מוזהב/מפוהק שהוענק ל"12 שנים של עבדות", הופק בארצות הברית לפחות סרט אחד מצוין - "פוקס קצ'ר" של בנט מילר, המיטיב להטמיע את הלקחים התנ"כיים (פרשת קין והבל, מרד אבשלום וכיו"ב) בתוך אופרת סבון עדכנית. קשה להיזכר בעוד סרטים אמריקאיים בולטים ממש שהגיעו לארץ במהלך 2014, אף ש"מלון גרנד
ההתחשבנות הזאת עם אמריקה אינה מקרית, משום שלפחות מאה אחוז מהעוסקים שם בביקורת קולנוע, סבורים כי השנה ראה אור הגדול בסרטי היובל האחרון. זהו "התבגרות" המקושקש של ריצ'רד לינקלייטר, שרק ביום שישי האחרון הצליח לסחוט מאיי. או. סקוט הבכיר מ"ניו יורק טיימס" את ההתבטאות
בתוך מסגרת דרמטית (ויש רבים שיאמרו אנטי–דרמטית), המזכירה את מחזותיו של אנטון צ'כוב, מושיב ג'יילאן כמה אנשים לשם ביצוע משימה אחת בלבד- לטחון את השכל אחד לאחר. בהקשרים של קולנוע מסחרי, כזה המוקרן בבתי הקולנוע, לא זכורה התנפלות טוטאלית וארוכה כזו של מילים על האוזן. על
פניו, מדובר בנוסחה של שעמום מופלג. בפועל, בשל ההיצמדות האדוקה של ג'יילאן למשימת הדיבור על קצה גבול היכולת, מתחולל הנס הפילמאי שמניב מתוך הכמות העצומה של הדיבורים את האיכות הגבוהה של הרעיונות.
התרעות פיקוד העורף