אפילו שהסרט שכולם מדברים עליו בעונה הנוכחית הוא "ראיון סוף" הגנוז-לשעבר, שכמעט והצית מלחמה בין ארה"ב לצפון קוריאה, הסרט שכולם הולכים לראות בימים אלה בקולנוע הוא דווקא "ההוביט: קרב חמשת הצבאות".
בתוך כל הבלגאן הכאוטי המתחולל על המסך, "ההוביט: קרב חמשת הצבאות" מצליח להיות הסרט הכי קוהרנטי בטרילוגיה. אמנם אין לו ממש התחלה, אך יש לו בהחלט סוף חד משמעי, ועוד כזה שנמנע מהיגררות אינסופית כמו "שר הטבעות: שיבת המלך" שחתם את הטרילוגיה הראשונה. עם זמן ריצה של קצת פחות משעתיים וחצי, הוא גם מצליח להיות הסרט הכי קצר וממוקד בסרטי "ההוביט", וזה הרבה בשביל סרט שאני באמת מאמין שמוטב לצפות בו לא כתוצר עצמאי הפועל בזכות עצמו – אם כי כחלק משלושה סרטים השזורים יחדיו טוב טוב.
בסופו של דבר, כשאני מסתכל אחורה על "ההוביט" כמכלול שלם ולא כסרטים עצמאיים, זאת הייתה בהחלט חוויה שאני שמח שעברתי על המסך הגדול – כזו שאשמח לחזור אליה ביום מן הימים עם בתי (כשתגדל ותוכל להעריך סרטי פנטזיה טובים), ואני כבר מייחל לרגע שבו אוכל להוסיף לאוסף הדי.וי.די שלי את המארז של שלושת הסרטים, המעבירים יחדיו מסר יפה על תאוות בצע (גם של המפיקים, אבל גם של הגמדים), תקווה לעתיד טוב יותר וחזרה לנחלת העבר של אבותינו.
התרעות פיקוד העורף