המאוחד - ספריית פועלים - ספר המשך ל”תשע אמהות ואמא”). בספרו הקודם חקר וחשף בלבן כיצד האמא “המושלמת” החלה לשנות את פניה בספרות
החדשה והופיעה גם כאם מניפולטיבית, נוטשת ומתנכרת. בספרו החדש אפשר כבר למצוא אמהות שגיבוריהן משלימים עמה בבגרותם, ואפילו כאלו שחווים אותה כדבר קדוש. הוא חוקר את יצירותיהם של סופרים רבים, בהם עמוס עוז, דויד גרוסמן, רונית מטלון, צרויה שלו וסביון ליברכט.
“יש כאן מהלך שמזכיר את המעבר מהדור השני של הפמיניזם לדור השלישי. הדור השני היה כידוע מיליטנטי מאוד בהשקפותיו נגד אמהות. כמה מנציגות הדור הזה הפכו לאמהות בעצמן וגילו שהשד לא נורא כל כך. בגל הפמיניסטי השלישי את מוצאת השלמה. את רואה את זה אצלנו, למשל, במעבר מהרומן הראשון של צרויה שלו, ‘רקדתי עמדתי’, שמתאר את האמהות בצורה בוטה ביותר, לרומן האחרון שלה, ‘שארית החיים’, שבו היא מתוארת כגאולה. או תחשבי על המעבר מן הרומן הנפלא של גרוסמן, ‘ספר הדקדוק 20 שנה אחר כך”.
“לתפנית הזאת יש מובנים שונים. תמיד כתבו על כך בסיפורת שלנו. תחשבי על עגנון או על עוז. אבל הנושא הזה קיבל תנופה עצומה מאמצע שנות ה-80 ואילך, כשהופיע גל חדש של סופרות. כמובן, לתנופה הזאת תורמת גם המגמה האוטוביוגרפית שמאפיינת את הסיפורת שלנו בעשורים האחרונים. צד אחר של התפנית הזאת הוא המעבר מביקורת נוקבת להשלמה ופיוס. ברומנים של אלאונורה לב ב’הבוקר הראשון בגן עדן’ וצרויה שלו ב’ראשית החיים’, יש איזו אפותיאוזה של האמהות, תיאור שלה כדבר קדוש. גם ברומנים אחרים שהופיעו בעשור האחרון את יכולה לראות איזו התמתנות ביחס לאמא. תחשבי על רור
מנים כמו ‘קול צעדינו’ של רונית מטלון או ‘זה הדברים’ של סמי ברדוגו. בשניהם מתוארות אמהות עם פגמים גדולים, אבל בשניהם יש בסופו של דבר גם השלמה עם האם ועם עולמה”.
מדי בחיי ילדיה. היא רואה אותם כהרחבה של עצמה, דוחפת אותם להצליח וכו’. האמא הישראלית מתוארת בצורה יותר מגוונת ויותר בוטה. בהרבה מקרים
לפנינו אמהות שנוטשות את ילדיהן, כאלו שמשתפות פעולה עם אבות המתעללים בבנותיהן, או מי שאינן בריאות מבחינה נפשית”.
“טוב, בשביל זה צריך להכיר קצת את הזירה האוניברסיטאית בארצות הברית. תחשבי על אוניברסיטה שיש בה 50 אלף סטודנטים, שקרוב ל-20 אחוז מהם יהודים. מתוך אלפי היהודים האלה יש כמה מאות שישראל, החברה שלה והתרבות שלה מאוד מעניינים אותם, והם מגיעים לקורסים על ההיסטוריה של ישראל, על קולנוע ישראלי ועל ספרות עברית. הייתי יכול ללמד קורס בעברית על סיפורת עברית או על שירה עברית חדשה,ואף אחד לא התלונן אם רק חמישה סטודנטים נרשמו לקורסים האלה,.
“אני למדתי המון מן המפגש הזה. בכתיבה הפמיניסטית מדברים הרבה על כך שאסור לדבר בהכללות, שאי אפשר לדבר על ‘אמהות’ באופן כללי, כי חוויית האמהות של יהודים אמריקאים או של שחורים או של מקסיקנים היא הרבה פעמים שונה מאוד. כשאת שומעת פרשנות של סטודנטיות אפרו-אמריקאיות לרומן של דויד גרוסמן, את מבינה כמה החוויה האמהית שונה מתרבות לתרבות”.
התרעות פיקוד העורף