בפתח העשור השביעי לחייו, דנזל וושינגטון, כוכב הקולנוע המצליח, מדגים איך סופרסטאר בינלאומי אמור להתנהל. בעקביות. בנחישות. בחריצות רבה. עם מודעות עצמית גבוהה. ולא מעט אירוניה. כי בלי כל זה, בינינו, איך הוא היה שורד את הוליווד?
הוא המשיך לחפש את עצמו בתיאטרון, באנסמבל שייקספיר פארק, באוף־ברודוויי בניו יורק, עד שבפתח העשור הבא, החל מ־1982 ובמשך שש שנים תמימות, עד הפריצה הגדולה, גילם רופא צעיר בסדרה "מקום אחר". אז, ב־84', הבחין הבמאי הנודע נורמן ג'ואיסון בכישרונו של וושינגטון, כבר בן 30, והטיל עליו את תפקידו של קצין החוקר רצח בזמן מלחמת העולם השנייה, ב"סיפורו של חייל". דנזל עלה על המסלול. 30 השנים הבאות יהיו הטובות, המשמעותיות והמהנות בחייו. הוא ביסס את מעמדו בתעשייה ההוליוודית עד מהרה והחל משנת 86' כבר לא היה צריך להגיע לאודישנים. בוודאי לא אחרי שזכה, שלוש שנים אחר כך, בפרס האוסקר הראשון שלו, אוסקר לשחקן המשנה, על תפקידו המרשים כחייל בזמן מלחמת האזרחים בארה"ב באפוס ההיסטורי "גלורי".
לפני כ־20 שנה בחר בו מגזין "פיפל" לגבר הסקסי ביותר בעולם, אבל חיצוניות זה לא הכל. וושינגטון סיפר לא פעם על הקשר העמוק שלו לאפריקה, היבשת השחורה, שבה הוא מרגיש בבית, הוא אוהב לעבוד עם הבמאי ספייק לי (הם עשו יחד ארבעה סרטים) ואהב מאוד גם את טוני סקוט המנוח (שעמו עשה חמישה סרטים). את מה שהוא חושב על וודי אלן אתם תגלו מיד.
בקיצור, הוא חייב לעבוד. אין לו זמן לנוח. זה משעמם אותו. או כפי שהבהיר לא מזמן: "הייתה תקופה שניסיתי לא לעשות כלום. לישון עד מאוחר ולהישאר ער עד השעות המאוחרות באמת, ולא להיות באמת חלק מהעולם. ניסיתי את זה לשמונה חודשים, אולי שנה, ואז אמרתי לעצמי: 'אוקיי, זה לא בשבילי. אני חייב להישאר עסוק תמיד'"
התרעות פיקוד העורף