כל ספר חדש של מישל וולבק, "הילד הרע" של הספרות הצרפתית, מעורר סקרנות וציפיות לשערורייה חדשה. אבל הפעם העצבים של הקוראים והמבקרים לא הצליחו לעמוד במתח, וגרסה פיראטית של ספרו החדש הגיעה לאינטרנט והורדה בידי רבים. הסבר אחר לדליפת כתב היד לרשת הוא חבלה מכוונת מצד מתנגדי הספר שרצו לפגוע במכירתו ובהכנסותיו. השאר, חסידי המהדורה החוקית המודפסת של הוצאת "גלימאר" על נייר משובח, מחכים ליום רביעי השבוע, יום היציאה הרשמי של הספר.
הסקרנות סביב ספרו החדש של וולבק, "הכנעה", נובעת מהנושא שוולבק בחר הפעם ושאינו רק הסיוט הפרטי שלו, אלא גם מה שמדיר שינה מעיני צרפתים ואירופאים רבים החוששים מ"הפלישה המוסלמית". ב-300 עמודי ספרו מציג וולבק רומן דיסטופי שמתחיל בבחירות לנשיאות צרפת ב-2022, שבהן גובר מועמד "האחווה המוסלמית" בסיבוב השני על מועמדת הימין הקיצוני מארין לה פן, בתמיכת כל שאר המפלגות ה"מסורתיות" מימין ומשמאל, והופך ב"מתינות" את צרפת למדינה מוסלמית, המנוהלת על פי חוקי השריעה, כשמרבית האוכלוסייה מקבלת את הדין בהשלמה, בהכנעה ואפילו בהנאה.
מכאן גם שם הספר, כשהכוונה המוצהרת היא להכנעתן של הנשים באסלאם, אך כוונת המחבר ברורה: הכנעה זו היא של צרפת ואירופה כולה. בראיון שהעניק לתקשורת היהודית לפני כתיבת הספר לא היסס וולבק להצהיר כי "המנטליות של שיתוף פעולה עם מעצמה זרה, במקרה זה הפונדמנטליזם האסלאמי, שולטת בצרפת". כמו בכל דיסטופיה, התיאור העתידני הנו בראש ובראשונה התייחסות ביקורתית להווה. תומכיו של וולבק ניסו להרגיע קצת את הוויכוח שכבר פרץ בתקשורת וברשת כשטענו שיש לראות את הרומן כסאטירה.
אלא שבראיון היחיד שהעניק עד כה על ספרו הנוכחי, לכתב עת אמריקאי, מיהר וולבק להכחיש טיעון זה. "זוהי לכל היותר סאטירה חלקית מאוד על התקשורת הפוליטית, ואולי קצת על הפוליטיקאים עצמם, אבל לא על גיבורי הספר", אמר. "השתמשתי באמצעי הפחדה. למעשה, איננו יודעים ממי לפחד, ממגני הזהות הלאומית או מהמוסלמים. הגברתי את קצב ההתרחשויות ההיסטוריות, אבל אני לא יכול להגדיר את הספר כפרובוקציה, משום שאני לא אומר בו דברים לא נכונים, רק כדי להרגיז. פשוט יצרתי התפתחות שנראית לי מציאותית בהחלט".
וולבק הודה, עם זאת, ש"ייקח כנראה למפלגה מוסלמית יותר מאשר שבע שנים מעכשיו כדי להשתלט על צרפת. ראשית, משום שהמוסלמים צריכים להסתדר אלה עם אלה. שנית, המפלגה צריכה לפעול כמו האחים המוסלמים באמצעות רשתות אזוריות, ובמדינה שבה העוני ימשיך לגדול, הם ימשכו לשורותיהם אנשים מעבר למוסלמי ה'ממוצע'. האנשים שמתאסלמים אינם בהכרח ממוצא צפון־אפריקאי. זה תהליך שייקח עשרות שנים. רק מיעוט ילך לעשות ג'יהאד בסוריה. הרוב יסתפקו בחיפוש האלוהים. אם הקתוליות מחוץ למשחק, האסלאם מסמל את העתיד".
כאשר נשאל על הנסיבות לכתיבת הספר, ענה וולבק בראיון: "מצאתי שינויים עצומים בצרפת ובמערב. זוהי אחת הסיבות שהביאו לכתיבת הספר. ניסיתי להעמיד את עצמי במקומו של מוסלמי והגעתי למסקנה שהם נמצאים במצב סכיזופרני לחלוטין. מרבית המוסלמים אינם מתעניינים בנושאי כלכלה, אלא בנושאים חברתיים. ובנושאים אלה הם רחוקים מאוד מן השמאל. הם גם לא יכולים להצביע לימין שדוחה אותם. אז מה יכול מוסלמי לעשות כשהוא רוצה להצביע? אין לו שום ייצוג. לא נכון לומר שמדובר בדת בלי השלכות פוליטיות. לכן, לדעתי, הקמת מפלגה מוסלמית היא רעיון מתחייב".
ב-1980 הוא סיים לימודי אגרונומיה. לאחר כישלון נישואיו הראשונים הוא שקע בדיכאון עמוק ואושפז כמה פעמים במחלקות פסיכיאטריות. את שני ספריו הראשונים – "ה"פ לאבקראפט, נגד העולם, נגד החיים" ו"להישאר בחיים, שיטה" הוציא ב-1991. מאז הוציא, בין היתר, את קובצי השירה "הרדיפה אחר האושר" ו"כיוון המאבק", והרומנים "הרחבת תחום המאבק", "החלקיקים האלמנטריים", "אפשרות של אי" ו"המפה והטריטוריה".
ספריו של וולבק זכו לפופולריות רבה ולפרסים רבים, אבל עוררו גם ביקורת ציבורית עזה בעקבות התבטאויותיו בהם, בין היתר, נגד הפמיניזם, האסלאם הקיצוני ועידן הניו אייג'.
ב-2002 הגישו ארגונים מוסלמיים תביעה נגד וולבק לאחר שצוטט בראיון באומרו כי "האסלאם הוא הדת הכי מטומטמת". בסופו של דבר וולבק זוכה לאחר ששורה של אינטלקטואלים צרפתיים באו להעיד לטובתו בבית המשפט בפריז. בראיון שהעניק לאחרונה לרגל יציאת ספרו החדש הסביר וולבק: "הדת המוסלמית אינה תכונה גזעית. לכן גם האסלאמופוביה - החרדה ממוסלמי - אינה גזענות".
אגב, וולבק סבור שגם אנטישמיות אינה גזענות. לדבריו מדובר ב"תיאוריה של קונספירציה. יש אנשים נסתרים שאחראים לכל הרע בעולם ושזוממים נגדנו. יש פולשים בינינו".
פרנסואה, כמו עמיתיו לאקדמיה וכמו הצרפתי ה"ממוצע", מנסה להתעלם מן המציאות המאיימת הסוגרת עליו ונקלע לחלום בלהות, שבמסגרתו בצרפת ההולכת לבחירות גורליות פורצות מהומות אלימות והתפרעויות של מוסלמים, שכונות בוערות בפריז, אנשי הימין הקיצוני מתנועת מגני הזהות הלאומית מתנגשים עם מוסלמים וקורבנות נופלים משני הצדדים. תחנות קלפי מותקפות, אבל באמצעי התקשורת שורר קשר של שתיקה שאותו מעודדים השלטונות. איש שירותי הביטחון שמתריע על הסכנה מודח מתפקידו. הנשיא פרנסואה הולנד מסיים תקופת כהונה שנייה "מבישה" כמו הראשונה, והציבור מאבד אמון בכל הפוליטיקאים המסורתיים.
בינתיים, באוניברסיטה מסתובבות כנופיות מוסלמים שבאו לוודא שהסטודנטיות המוסלמיות חובשות רעלה כנדרש. על פי הסכם בין הסלפיסטים לאוניברסיטה, נאסרת פעילותם של ארגוני סטודנטים יהודים. פרופסור מוסלמי שכותב עבודות אנטישמיות מקבל קביעות, ומועצת נשיאי האוניברסיטה מחליטה להצטרף לחרם על מדענים ישראלים שיזמו אנשי אקדמיה בריטים.
בנוסף, מוחמד בן עבאס, מנהיג מפלגת "האחווה המוסלמית" ה"מתונה", שהוקמה במקום מפלגת המוסלמים של צרפת לאחר שזו נתקלה בהתנגדות בגלל גילויי אנטישמיות וקרבה לימין הקיצוני, עולה לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות מול מנהיגת "החזית הלאומית" מארין לה פן ומנהל משא ומתן עם הסוציאליסטים ועם המפלגות האחרות. יש ביניהם הסכמה על הכל, כולל הקשחת המדיניות כלפי ישראל. אבן הנגף היחידה היא מערכת החינוך שאותה רוצה בן עבאס להפריט כדי להקים מערכת חינוך אסלאמית.
כתיבתו של וולבק שזורה, כרגיל, במונולוגים ובדיאלוגים שנונים, דיון אינטלקטואלי מלומד, ניתוחים כלכליים מיומנים, רמזים אינטרטקסטואליים ליוצרים אחרים ואזכור שמותיהן של דמויות רבות בפוליטיקה ובתקשורת. בספר אתריה המוכרים של פריז לובשים את בגדי האסלאם החדשים. "וולבק מתאר עתיד שאינו בטוח, אך אפשרי", אומר הפילוסוף אלן פינקלקראוט, חבר האקדמיה הצרפתית. "התקשורת מגנה את פחדינו הלא רציונליים לכאורה. על הסופרים האמיצים להפוך אותם למציאות".
התרעות פיקוד העורף