השעון הורה על עשר דקות אחרי אחת לפנות בוקר. בטלוויזיה, בערוץ 2, התאיידו להן לאטן כותרות הסיום של הסרט "תייר מזדמן", שהחל אי שם ב־22:30 בלילה. אחרי למעלה משעתיים וחצי, שכללו את הסרט עצמו ומקבצי פרסומות אינסופיים, ויליאם הרט, ככל הנראה, הצליח סוף סוף למצוא אהבה, ואני דהרתי לסלון לפגוש את הגיבור שלי, האדם שלמוצא פיו חיכיתי שבוע שלם, הלא הוא בלאקאדר, או בעברית "הפתן השחור". עד היום אני זוכר את רעמי הצחוק הבלתי נשלטים שלי בכל פעם שאותו גיבור פער את פיו, פלבל בעיניו ורקם עם חבריו, השוטים אפילו יותר ממנו, מזימות ערמומיות שכשלו בזו אחר זו.
המערכונים על חייו המוזרים של מיסטר בין, אותו גבר מתיילד שקשור בעבותות אהבה לטדי, דובון המחמד שלו, היו להצלחה אדירה (18 מיליון צופים בכל
לפני כעשור טען הצהובון הבריטי "דיילי מייל" כי אטקינסון סובל מדיכאונות וכי אושפז בקליניקה לטיפול במצבו הנפשי, ואטקינסון, שהכחיש את הדברים, תבע את המגזין וזכה במשפט. כך או כך, אטקינסון כנראה ידע בקריירה רגעי אושר רבים. הוא כוכב ענק בארצו וברחבי העולם בשל הווירטואוזיות הפיזית שלו, המימיקה המרהיבה, יכולתו להביע את עצמו בשלל צורות ודרכים, ואולי יותר מכל - האנושיות הטבועה בו ובכל אחד מהגיבורים, שלא לומר לוזרים,
התרעות פיקוד העורף