איל פלד זוכר את הרגע שבו אחז השבץ המוחי בראשו וחבט בו ללא רחם. זה היה בליל ה־8 באפריל 2008, לאחר שבילה בחגיגת יום הולדת של חבר קרוב, שהתקיימה במסעדה הירושלמית האהובה עליו, “צ'אקרה". לקראת חצות נפלה עליו עייפות בלתי מוסברת והוא פרש לביתו. באמצע הלילה התעורר במפתיע. הוא הרגיש לא טוב וניסה לקום מהמיטה כדי לקחת את הטלפון, אולם חש מחנק ורגליו כשלו. חשיכה סימאה את עיניו. פלד צנח בחבטה אל הרצפה.
רק דבר אחד חסר לו בחייו, וזו בת זוג. במשך שנים ביכר את הרווקות על פני נישואים, העדיף את העולם הרחב על פני גידול ילדים. בראיון מיוחד ללא פילטרים, כזה שאינו מסדר לו את המילים ולא משלים עבורו את המשפטים, מספר פלד על המסע המאתגר ביותר של חייו.
אילו יכולת לקבל דבר אחד מחייך הקודמים, מה היית מבקש?
“עכשיו אני צריך אישה".
“לא. אני מסתדר".
“שלב שלב".
“בדיוק. מ־עו־לה".
“לתיאטרון. שם קל לדבר. יש לי הרבה מילים".
“בוודאי להיות. חיים. טוב לי".
“אני אומר שתיאטרון הוא סיבה לדבר. אני יכול לזכור מילים. הרבה מילים".
“לא. רק חולים. לתת להם תקווה".
“בטח. אני מרגיש. לאט־לאט".
“כן, אבל לא יודע אם יהיה אותו הדבר. צריך עוד זמן, אינשאללה".
“צריך כמו תמיד. אני בסדר. באמת".
“סוסים, שייני, ככה אני מצליח לדבר. אם אני מדבר טוב, אז אני בן אדם".
“כן, אבל לא לפני שבוע. היה חם בטירוף".
“זה קשור לקצב ולמסגרת. הרכיבה על הסוס מסייעת לפגועי האפזיה לארגן את המחשבות טוב יותר ומכאן גם ההתקדמות בדיבור. העבודה על הבעיות המוטוריות מגבירה את הביטחון העצמי והריכוז של נפגע הראש, דבר המקל על היכולת שלו לבטא את עצמו. קלינאית התקשורת של איל היא זו שהמליצה לי לשלב את השירה תוך כדי רכיבה, כי קל לו יותר להפיק מילים ברצף כאשר יש גם מוזיקה".
איל, אתה אוהב לשיר גם במקלחת או רק במהלך הרכיבה?
“רק כאן".
“שיט. רגע. עמוס עוז".
“קורא".
“ספורט".
“יש מילים חדשות. בית"ר וארסנל".
“לא, לא, לא".
מאז ומתמיד אהב פלד לטייל. הצעיר הירושלמי חובב הכדורגל התגייס לצה"ל כמדריך חינוך וידיעת הארץ. לאחר שיצא לקורס קצינים, שימש כמפקד קורס מדריכים ולאחר מכן כמפקד קורס קציני חינוך.
פלד התיישב באמצע הרחוב לכמה דקות. לאחר מכן שב למשרדו ונשכב מעט על הספה. “משהו בגוף שלי לא בסדר", אמר בדאגה לאחת המפיקות. אלא שלקראת אחר הצהריים השתפרה הרגשתו ופלד אף יצא לסייע לחבר שנתקע עם רכבו בשטח.
פלד נותח באותו בוקר ובמשך חמישה ימים שכב בטיפול נמרץ במצב של חוסר הכרה. ביום השישי הפחיתו הרופאים את חומרי ההרדמה והוא פקח את עיניו. “החזקתי לאיל את היד וביקשתי שילחץ אותה אם הוא מזהה אותי", אומרת ציונה, “כשהוא עשה זאת התרגשתי, אבל הרופאים היו סקפטיים ואמרו שזה רפלקס. אז ביקשתי מאיל להרים מעט את רגל שמאל, וגם את זה הוא עשה. כמה שעות אחר כך הוא כבר אמר את המילה ‘להיות', הראשונה והיחידה שהצליח להגות במשך תקופה ארוכה. הייתה מין פליאה בקול שלו, איל לא האמין שהוא בחיים".
“הרופאים העריכו שהשיעול החזק שתקף אותו במהלך השפעת גרם לנפיחות בעורק הצוואר ולצניחת הדפנות, דבר שמנע מהדם להגיע למוח, אבל כנראה שלעולם לא נדע מהי הסיבה. באופן מוזר, שלושה חודשים לפני השבץ החלטתי להפסיק לקרוא ספרות יפה והתעמקתי בספרות מדעית על המוח. אפילו הלכתי לצפות בסרט ‘הפרפר ופעמון הצלילה' המספר על עורך מגזין צרפתי שלקה בשבץ ונותר משותק בכל גופו. כשיצאתי מהקולנוע, חשבתי שגם למר באויבי אני לא מאחלת את המצב הזה, והנה כעבור יומיים הגיעה הבשורה על איל".
בינתיים, ועד שפלד ייקרא שוב לבמה, הוא מספר על אהבתו הישנה לצילום, שצפה שוב מיד לאחר שהמחזה הסתיים. במהלך טיוליו עם הרכב נהג פלד לתעד את הנוף האורבני סביבו, כשהוא משתמש במכשיר האייפון 4 הישן שלו. עינו קלטה גרפיטי ברחובות תל אביב, ערימת מכולות בנמל אשדוד, פסלים סביבתיים ועוד. את הצילומים עשה מתוך המכונית, כשהוא משתמש רק בידו השמאלית. פלד הראה אותם במקרה לעובדת לשעבר בחברה, המשמשת כיום מנהלת האירועים של הסינמטק בירושלים. היא זו שהציעה להציג אותם בתערוכה, שהוצגה בשבוע שהוקדש לקולנוע ומוח במרץ השנה.
“לא כל כך. מיציתי".
“צילום, ציור, כמו מילים. אני צריך עוד מילים".
“כן. יש זמן".
“יש טלפון. יש לי אומץ".
“לא יודע. משמיים".
“לא. אני בריון. חזק. לפעמים קצת. אני מוכרח לדבר. אם קשה אז צריך אופי. יש הרבה אנשים, חברים משפחה. הם עוזרים".
“לפעמים קצת, אבל קדימה, קדימה. טוב לי".
“בדיוק".
“כן. 'מסע עולמי'".
“כן. אקשן, כיף".
השאלה גורמת לפלד לפרוץ בצחוק. “יש כדור", הוא אומר, “לא חולם".
“כן".
“אירלנד".
“לא יודע. מספיק חו"ל, עכשיו מטייל בארץ. אולי בעתיד".
התרעות פיקוד העורף