ואף על פי כן, לנצמן תופס אותך באופן שאי אפשר להימלט ממנו. פתאום נעשה ברור, באופן שלא הכרת לפני כן, איך קם אדם, לא נער, בן 47, שחייו היו מעוגנים במקומם בשלווה, עם משפחה טובה ושכר נאה בעבודתו, משאיר את הכל מאחוריו ויוצא למסע בן 11 שנה, טיפוס על ההר העצום הקרוי “שואה".
מי שלא צפה בסרט “רוחות הרפאים של השואה", שיחפש אותו באתר של הערוץ הראשון. ואם הערוץ הראשון לא העלה אותו עדיין לאתר, להפגיז אותם במיילים ובסטטוסים. גם שיימינג אפשר.
ב"טריפליום" הזמן הוא סוף המאה ה־21, צרפת במשבר כלכלי עצום. שיעור האבטלה מגיע ל־80%, עבודה הופכת לסמל מעמדי. מי שחסר עבודה נדחק לשטח התָחום בגדר ענקית הנקרא “האזור". בעוד העיר נוצצת ונקייה, “האזור" מוזנח, מזוהם, חסר מי שתייה, תושביו מתקיימים בקושי.
בסוף פרק 2 “טריפליום" נמצאת בדיוק בצומת המסוכן הזה - הגיבורה (לא רונית אלקבץ) מבקשת להימלט עם בנה אל דרום המדינה, שם המצב טוב יותר לחסרי העבודה. היא נאלצת להישאר בינתיים באזור וכבר מתחילה לטפטף דמעות. יהיה מאכזב אם תשב יחד עם האלי ברי והשתיים ייללו יחד.
אין ב"כוח" קינת אמריקה הגוועת שתמצאו ב"סמויה". בוודאי אין בה נגיעות עם הנצח של “הסופרנוס". גוסט העשוי קרח הוא לא הטיפוס שיתמוטט אצל ד"ר מלפי. אבל בהיעדר כל אלה, “כוח" היא לפחות אחת מסדרות הפשע הטובות המשודרות בימים אלה. אולי הטובה שבהן.
התרעות פיקוד העורף