גלי צה"ל בת 60 שנה. הקים אותה דוד בן־גוריון כדי לחנך וללכד את הנוער. בין בני נוער חובבי תקשורת ואנשי תקשורת ותיקים השם "גל"צ" עדיין מהלך קסמים. כלי התקשורת השונים בארץ זרועים בבוגרי התחנה. ויש רבים, מאידך, שהשם רזי ברקאי הוא עבורם סדין אדום. מי צריך את הרזים ברקאים בתחנה צבאית, הם שואלים, למה צה"ל צריך לשלם לברקאי עשרות אלפים מדי חודש. ירון דקל, מפקדה הנוכחי של התחנה, עושה רבות כדי לייצר איזון פוליטי בתכנים. שואלים השואלים, אז מה? למה אין "קולה של אמא"? לילד הזה בן־גוריון התכוון?
הוויכוח הזה, אני יודע, כבר גידל זקן לפני שנים רבות. בינתיים המערכת מתקתקת. עיתונות נוצרת שם מדי יום. כתבים חדשים נולדים, נזרקים למדורה הלוהטת הנקראת מציאות ישראלית, מתרוצצים ברחובות הארץ ובמסדרונות הכנסת, מביאים ידיעות, חודרים לבתי משפחות שכולות, הופכים לסטארים, מתפזרים לחזית כלי התקשורת בארץ. אילנה דיין, מתן חודורוב, סיון רהב־מאיר, יונית לוי, יעל דן, ספי עובדיה, מיכה פרידמן, והרשימה ארוכה. על כל מקום פנוי בקורס יש מי יודע כמה מתחרים, והציונות הדתית חותרת להשיג את הנתח התקשורתי שלה.
התוצאה, בינתיים, אם לשפוט לפי הפרק הראשון, מאכזבת. המצולמים מתארים את עבודת העיתונאי. את הקשיים. את הדמעות שמרטיבות בלילה את הכרית כשנדרשת עבודה לא נעימה כמו להתפרץ להלוויית חייל הרוג. אלא שכתבים שדוחפים מיקרופון לפיה של אם שכולה מתייפחת יש בכל תחנת רדיו, בין אם שמה גל"צ, ובין אם שמה רדיו קול חי. גם דסק חדשות רותח יש בכל גוף תקשורת.
מעשה העיתונות דומה בכל מקום, גם אם הטכניקה מעט שונה. גם הליכה בין הטיפות כשמראיינים את הרמטכ"ל אינה שונה מהעדינות, למשל, שינקוט אותה עיתונאי המראיין את אחד המפרסמים הגדולים של מקום עבודתו.
התרעות פיקוד העורף