"סודות המוח של איינשטיין" זה פיצוחים. חטיף. מלבד החומרים המשמרים. בלי פוספטים בפנים, בלי סיבי אסבסט, דבק מגע ושאר חומרים שנראים לי שיש בתוך השקיות בכל פעם שאני עובר ליד הדוכן בסופר. "סודות המוח של איינשטיין" זה לא סרט שיכול לגרום נזק בריאותי לצופה. זהו סרט שמיועד לאדם שחוזר הביתה מיום עבודה ארוך, מתיישב עם מוח מטוגן מול המסך, לא מסוגל נפשית לפגוש מישהו מגיבורי "הישרדות" או "האח הגדול", אבל אין לו עצבים לתחקיר של "המקור" או "עובדה".
אומרים לאדם ממוצע "אלברט איינשטיין", ומלבד כמה עשרות ברחבי כדור הארץ, ממלמל הממוצע "תורת היחסות" בלי מושג על מה מדובר ומתפעל כיאות. גם אחרי הסרט "סודות המוח של איינשטיין", שבו בין שאר הדברים מוסברת באופן הבהיר ביותר תיאוריית עיוות הזמן והמרחב, מתפעל הממוצע כיאות, ונותר בלי מושג קלוש בנוגע למה שנאמר לו זה עתה.
בתחילת הסרט יש כמה רגעים גועליים ומיותרים ומומלץ לצופה פשוט להפנות את המבט. כשמת איינשטיין בגיל 76 הועברה גופתו לפתולוג בית החולים פרינסטון, ד"ר תומס הרווי. זה שלף את מוחו של איינשטיין מתוך הגולגולת. בקטעי הדוקו־דרמה המבוימים נראה השחקן המגלם את הרווי מתבונן במוח מטווח עשרה סנטימטרים בתאווה חייתית של חניבעל לקטר שברח מהכלא אחרי 20 שנה ועומד לנגוס באיבר הנוטף דם.
גם בהמשך לא חוסכים מאיתנו יוצרי הסרט את התמונות של הרווי העושה ממוחו של איינשטיין בשר קצוץ. הרווי קצץ לקוביות, הרווי ארז, הרווי ברח עם המוח - הכל בלייב, מחנותו של הקצב. המוח הקצוץ הזולג נוזל אדום משמש כסיפור המסגרת לביוגרפיה דלילה של אלברט איינשטיין, שפה ושם, על פי רוב שם, משובצת במעט סיפורי פולקלור. שיטת סיפור זו היא שהופכת את הסרט לחטיף לא מזיק.
תקציר העניינים לטובת מי שלא צפה: אדם, ילד בן 8, נחטף ממשפחתו. עשר שנים אחר כך הוא מופיע בתחנת משטרה, מתייצב מול תמונתו הישנה כנעדר ואומר זה אני. הייתי כלוא, סבלתי מאלימות ומהתעללות מינית, הצלחתי לברוח.
משפחתו של אדם קרסה כמעט לגמרי במהלך היעדרותו. אמו, ראש עיר ומתמודדת למשרת מושלת מדינת מיין, מצטיירת כרובוט פוליטי חסר מעצורים. אביו מנהל רומן עם הבלשית שנכשלה בחיפוש אחר אדם. אחיו הפך לשתיין. אחותו מזכירה חייזר. מעל לכל אלה מרחף בעדינות סימן שאלה מרומז - האם אדם הוא אכן אותו ילד שנעלם לפני עשר שנים, או חלק מאיזו קונספירציה גדולה שעדיין לא חשפה את פניה.
איפשהו בסוף העונה השנייה עייפתי מהתמרונים של פרנק וקלייר אנדרווד ונטשתי את "בית הקלפים". כשהיצע הסדרות עשיר כל כך כמו בימים האלה, צריך שתהיה נאמנות גדולה במיוחד כדי לא להחמיץ פרק. או חמישה.
מלכתחילה היה לי חשבון מר עם הסדרה שגזלה שני כישרונות נדירים כקווין ספייסי ורובין רייט מעולם הקולנוע, והפכה אותם לשתי בובות מלוקקות בעלות הבעה בודדת עשויה צמנט קר. הפירוטכניקה הפוליטית סייעה להתגבר איכשהו על הטינה, אבל כשהעניינים הפכו למופע זיקוקים סיני חסר גבולות, כשמועמד לנשיאות ארצות הברית דוחף במו ידיו עיתונאית תחת גלגלי הרכבת התחתית, ועוזרו הכנוע הופך למחסל ומשגר לעולם הבא מושל מדינה, הרגשתי שהזמן בשל לסדרות אחרות. ימשיכו פרנק וקלייר במרחץ הדמים שלהם בלעדי.
עם העונה השלישית שמרתי על קשר רופף. לאוזני גונב שבין שאר עניינים ניסה הנשיא פרנק לקדם את פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואין כמו המזרח התיכון לגרום לאחוזי התמיכה לצנוח, כפי שאכן אירע. באמת פרנק צריך היה לשאול את אובמה.
שמועות אומרות שהעונה הרביעית של "בית הקלפים" שיצאה לדרך אצלנו לפני מעט יותר משבועיים לא תרתק את הצופה למסך. על פי התכנים היא מרובת פירוטכניקה: הקרע בין פרנק לקלייר מעמיק עד כדי חבלות הדדיות במסעי בחירות. ניסיון התנקשות בפרנק מביא למותו של גוד אולד מיצ'ם. קלייר מנהלת רומן אבל בכל זאת רצה כסגניתו של פרנק.
ובכל זאת, צפייה בפרקים שהוקרנו עד כה מלמדת בעיקר ש"בית הקלפים" היא עוד מאותו דבר. קומבינה על קומבינה, חוסר נאמנות, מעשים שלא ייעשו, קלייר נגד פרנק נגד קלייר בעד פרנק.
ועוד מספר פרטים לא לגמרי מעודדים: עליו וגם עליה רואים את השנים. פרנק מגדל כרס לא ספורטיבית בכלל. העור של קלייר - רובין רייט - זקוק לשכבה עבה של איפור לפני הצילום. איפה הימים היפים ההם, כששניהם היו יוצאים לריצה ביחד בפארק ואחר כך מעשנים סיגריה בישיבה על החלון.
התרעות פיקוד העורף