כיצד ייתכן שבשנת 2016 עדיין אין מנחות תוכניות לייט־נייט בטלוויזיה הישראלית? אם נביט בתעשיית הטלוויזיה בשנים האחרונות ובנשים המעטרות את הפריים טיים, נראה כי אומנם ישנו ייצוג נשי הולם בחברות החדשות, ב"עובדה" עם אילנה דיין וכמובן בל נשכח את צופית גרנט. אך את עלה התאנה של הנראות הנשית בפריים טיים הטלוויזיוני מייצגות נשים העומדות כביכול בפרונט של תוכנית ריאליטי כזו או אחרת על תקן קישוט בלבד.
לא נעים לומר, אבל מירי בוהדנה ב"משחקי השף", מיכל אנסקי ב"מאסטר שף" ואפילו בר רפאלי ב"אקס פקטור" לא ממש סוחבות תוכנית ריאליטי שלמה על כתפיהן הדקות. בתוכניות הסאטירה המצב גרוע עוד יותר, מכיוון שמנחות תוכניות אירוח או תוכנית סאטירית אין באופק. למען האמת, עד כמה שזיכרוננו אינו מטעה, המנחה האחרונה של תוכנית אירוח עם אוריינטציה סאטירית הייתה רבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה", שבה הסייד־קיק הסאטירי היה דווקא בדמות גברית: שלמה ניצן וטוביה צפיר.
מעניין שבתקופה שעדנתן של הקומיקאיות מהמין הנשי עולה, נדמה שדווקא הן בוחרות, מי משיקולי יצירה אישיים ומי משיקולים אחרים, את נישת הסדרות הקומיות המשקפות את "תוגת האמהות", ע"ע עדי אשכנזי וליטל שוורץ – בעוד הגברים "הציידים" מאכלסים את רצועת הלייט־הנייט. גורמים שונים בתעשייה אמרו לנו לא פעם שעדי אשכנזי היא אחת שיכולה להוביל על כתפיה תוכנית לילה אילו רק הייתה רוצה לעשות זאת. אבל כמה עדי אשכנזי כבר יש?
תוכניות הלייט־נייט בשנות ה־90 לא הייתה אוריינטציה סאטירית. בזמנו יכולנו למצוא לצד 'פרפר לילה' של טל ברמן גם את דנה מודן, שהובילה את 'יחסים מסוכנים'. כיום המגמה היא יותר אמריקאית, תוכנית אירוח עם מונולוג סאטירי שכל כולה על כתפי המגיש. חשוב לזכור שהובלת לייט־נייט יומי, ובמיוחד בתקציבים האפסיים בארץ, הוא משהו שצריך להיות בדמו ובנפשו של המגיש. מנחי תוכניות אחרות, או לצורך העניין תוכניות ריאליטי, בסך הכל מעבירים מסרים וקוראים טקסט שנכתב להם על ידי עורך. זה לא המצב בתוכנית לייט־נייט, שכל כולה תלויה על כתפי המגיש".
“לדעתי זה יותר עניין של רצון. אצל אסף הראל, שחזר לעשייה אחרי שנים רבות, ניכר שזה מאוד בנפשו. כנ"ל ליאור שליין וגורי אלפי. אני בטוחה שלו אורנה בנאי הייתה רוצה לעשות לייט־נייט, גופי השידור היו נותנים לה. כך גם לגבי עדי אשכנזי. בעיני זה לא משהו שנתקל בתקרת זכוכית, אלא ברצון הטאלנט".
“זו לא בדיוק כריזמה אלא יכולת כמו שיש לטל פרידמן ולגורי אלפי, לצורך העניין, להתבזות ולהתנסות. לעשות מעצמך כאילו 'אידיוט'. בשנים שאני הייתי בטלוויזיה אני מודה שפחדתי כאישה לעשות שטויות. זה אולי משהו שנפוץ יותר אצל נשים מאשר גברים, הפחד מכישלון. אם כי בתקופה האחרונה יש לנשים יותר אומץ. רחלי רוטנר, למשל, או תום יער היו אמורות לקבל מזמן תוכנית משלהן, אבל הן עדיין נתפסות כסייד־קיק משעשע. אני מהמרת שיעבור הרבה זמן עד שהן יקבלו את המושכות לידיהן”.
“תראי, בזמני למשל לא היו הרבה במאיות וכותבות וקומיקאיות שמחזיקות סדרות וכעת יש. לכן רק על סמך תוכנית בהובלה נשית אני לא חושבת שצריך לעשות אפליה מתקנת, כי זה מתאזן. וזה לא צריך לבוא בכוח. אני חייבת לומר שאני מאוד מתפעלת מנשים מוכשרות וצעירות שאני רואה בתחום. יש להן אומץ ואמירה, ואני מניחה שאני לא האחרונה וזה עוד יקרה".
את מערכון הפתיחה ב"פול פרונטל" הקדישה בי לכעסה הרב על כך שתוכניתה נמדדת קודם כל על סמך המגדר. בין השאלות המופנות אליה בלי הרף ציינה בי במערכון: "אז איך זה להיות אישה במועדון של גברים?" ו"האם גם גבר יכול לצפות בתוכנית שלך?". לקראת התוכנית, היא פרסמה בחשבון הטוויטר שלה את תמונת מנחי תוכניות האירוח הגבריים מה"ואניטי פייר", והוסיפה את דמותה כקנטאור בעל עיני לייזר. אגב, את צוות התסריטאים שלה היא החליטה לבחור בצורה עיוורת על בסיס כישרון בלבד וללא שיוך מגדרי. אם לא די בכך, במערכון הפתיחה מופיעה בי בדמות הקלישאה הנשית הגדולה: מעגל מכשפות שבמרכזו היא ניצבת ומכריזה: "זה נכון, כולנו מכשפות". האם יום אחד זה יקרה גם אצלנו? ימים יגידו.
התרעות פיקוד העורף