כולם יפים, כולם שנונים, כמעט כולם צעירים. הסוכנים שריריים כמו גלעד ינקלביץ', הג'ינס והטי־שירט יושבים עליהם כמו בתצוגת אופנה. הנשים יפות שבא לבכות. הכניסה לאולפן אסורה על אף שאינו סולד. ראש התחנה (אשלי ג'אד), הקרויה - אלא מה - ביבי, לא פחות ממסחררת.
התסריט מצווה על השחקנים לא לקיים תקשורת אישית עם אף אחד, גם ברמה השטחית של סדרת טלוויזיה. כולם פולטים שנינויות בקצב של מכונת ירייה. ומה נשאר לנו? העלילה. גם זאת מורכבת מנוסחת מכונה: כל שלוש דקות נכנס לתמונה עוד טיפוס, שעאלק הופך את העניינים למורכבים יותר, למישהו או משהו עאלק מתעתע, עאלק אי אפשר להאמין לו.
יש שתי דרכים לצפות בתוצר הטלוויזיוני התעשייתי הזה: האחת, בלי לחשוב. לשבת כמו ירק מול הטלוויזיה, להניח לה לעשות מהמוח שלכם בורשט. היא עושה את זה מצוין. השנייה היא ללפות את השלט ולברוח. לאן וכמה רחוק לברוח? אספר לכם כשאחזור.
התרעות פיקוד העורף