יש בר/מועדון בתל אביב, לא חשוב איך קוראים לו, שפעם בכמה חודשים אני שוכח כמה סבלתי בשעריו בפעם הקודמת, ונעתר, מחמת הנימוס, לרצף ההזמנות להגיע אליו. וכשאני נכנס בשעריו ונסחף באי־רצון לתוך הקהל, אני מאתר מבעד לערפילי עשן הסיגריות והרעש כמה פרצופים שהיו אומנים ובוהמה לפני שניים ושלושה דורות. הם עדיין מתעקשים ללבוש ג'ינס עם חורים, לשפוך דלי צבע על השיער ולשאוג בצחוק רועש בפנים משופצות שעוד רגע יתפוררו.
ובעיקר לנענע את האגן באופן שהרומזנות ממנו והלאה, כאילו מכאן הם לא מדדים איכשהו הביתה וקורסים על המיטה, מפרכסים בחולשה אחרי שבלעו את שלל התרופות שרשמו להם רופאים, אלא פניהם לאורגיית סווינגרים לאורך שלושה ימים ולילות בווילה מוסתרת בשרון.
כבר שנים כשאני נכנס למושב הזקנים המנענע הזה, קופץ לי לראש באופן קבוע כמו שעון השם אריק לביא. לביא הלך לעולמו שנים רבות לפני שהמועדון נפתח. הוא עמד כמובן בכל התנאים: אומן, בוהמה, נואף ובלי להסתיר. היו עוד רבים כמוהו לאורך השנים, אבל אני דבקתי בו, אולי משום ששידר מין חרמנות רומזנית שלא הרפתה ממנו גם כששר על קטרים זקנים ועל הכנרת הצעירה שפגש כשעלה כנער לארץ. עם המיקרופון בידו הוא התלטף עם אותה כנרת תמה ובתולית, עטף אותה בגעגועים חמימים, ולעתים אף מצא את ההזדמנות לשלוח יד אל מתחת לחולצתה.
חלק גדול בסרט וצובט לב ממש תופסת ילדותו של אריק לביא. הילד שנדחה על ידי אמו, נשלח בגיל 8 מהבית, היטלטל בין בתים וארצות עד שהגיע לציון והפך בה לאומן מוכשר ומצליח, צמא וטורף אהבת קהל. הצופה המעוניין מוזמן לעשות לעצמו את החשבון הפסיכולוגי על אחריותו שלו בלבד.
כדאי לצפות ב"למה לא אמרת לי". הוא עשוי ביסודיות, שומר על רמת עניין וקצב ולרגע אינו מעייף. הסרט מעורר את הגעגוע לאחד מגדולי המבצעים שהיו פה, וחושף את הצופה לביוגרפיה הבלתי מוכרת שלו. כמו הבובה הרוסית שבתוכה מסתתרות בובות זהות, קטנות יותר, הטרובדור עם המיקרופון שעל הבמה מתגלה כמחזיק בתוכו נער עצוב, ובתוכו ילד עצוב עוד יותר. פתאום אני חושב שאולי בכל זאת השם אריק לביא לא הולם מועדון תל אביבי.
התרעות פיקוד העורף