כשאני סורק את מגוון הסרטים שצפיתי בו עד היום, הראשון שקופץ מול עיני כמכונן, מגדיר מחשבה והתנהגות, הוא ללא ספק “אקספרס של חצות". הוא הזכיר לי תמיד להתנהג יפה בחו"ל, לא לגנוב מגבות וברזים, במיוחד בארצות בעייתיות. הוא סגר בפני חלקים מכדור הארץ, שבהם זכויות אדם הן ביטוי שמשתייך לעיתונות סמולנית בוגדנית. לא תיירתי עד היום במצרים וברוסיה למרות הזדמנויות קורצות שנקרו בדרכי. שפן פרימיטיבי, מה לעשות. “אקספרס של חצות" הוליד לתוך שנתי חלומות רעים שבהם אני צועד, כמו בילי הייז, סביב אבן ענקית בחצר, או מקבל טיפול מיוחד מאיזה סוהר ראשי.
הישראלים, המהווים נתח לא גדול אבל ממשי מהתיירות בטורקיה, וידועים באומץ לבם, התאוששו מהסרט - או שלא צפו בו - והציפו את הריזורטים המקומיים בהמוניהם. לא נמניתי כאמור עם אותם אמיצי לבב. המשבר הנוכחי בתיירות הטורקית קשור לבילי הייז המודרני - ארדואן. על אף השנים שחלפו, רשויות החוק במדינה יכולות להיות רגועות. לא אכנס לשם עם סוליות חשיש מוסלקות על גופי.
ג'סי קסטר, הכומר המטיף ב"פריצ'ר", נראה - לפחות בתחילת הסדרה - הממשיך המשובח של “לגיון". יש היגיון ברור בעולם שלו. הכוח העל־טבעי מנוצל לטובה. כשמעצבנים אותו הוא דופק מכות רצח. מי שחוטף את המכות הוא גבר שמכה את אשתו, הרוויח את המכות ביושר. אין שני ג'סי קסטר דוגמת שני אייג'נט קופר, לא מדברים שם בשפה מהופכת. העלילה, גם אם היא מדלגת ממקום למקום, ממדינה למדינה, באופן שעדיין קשה לקשור אותו, מתנהלת בקצב מהיר, מדביק לכיסא, מנגן במדויק על קשת של תחושות - “פריצ'ר" נראית בהחלט מטעם משובח ששווה לצפות בו.
“מלחמת וייטנאם" מלמדת את הצופה לקח חשוב: לפני שיוצאים לקרב, יש לברר טוב טוב אם הוא הכרחי, מי מרוויח ממנו ובעיקר מי מפסיד. מרבית הסיכויים, ולא צריך להיות מקיאוולי כדי להבין זאת, הם שהמפסיד הוא הילד של הצופה.
התרעות פיקוד העורף