כשהרדימו את מושתלת הריאות לקראת הניתוח, התקרבה המצלמה עוד ועוד אל עיניה הנעצמות ועצרה במרחק של עשרה סנטימטרים, פלוס מינוס. היה בזה משהו מאכזב. מה יש, אי אפשר להתקרב יותר? לתוך הרשתית ממש? אל האישון? אל הלחמית? אל גוף העטרה (יש כזה. בדקתי בוויקיפדיה)?
ואז, אפשר לנחש, קפץ להם רעיון המושתלים, שהוא אגב רעיון מצוין. מושתלים הרי צריכים להמתין זמן רב עד שנמצא להם האיבר המתאים. זה מאפשר לצלם אותם במשך זמן רב, ומתוך החומר המצולם לברור את רגעי הכאב הסוחטים ביותר, המדויקים ביותר, ואפילו לצאת צדיקים. אם יבואו אליהם בטענות על יצירת הסטריפטיז הרגשי הזה, יאמרו בערוץ: מה רוצים מאיתנו, אנחנו רק רוצים לדרבן אנשים שיחתמו על כרטיס אדי.
ברור, רק אדי היה בראש שלהם כשפלשו ככה עם המצלמה לתוך הכאבים והסיוטים הגדולים של מושתלת הריאות. לתוך בלוטות הדמעות של משפחת התורמת. בעצם זה רק עניין של סטנדרטים. השבוע היו המצלמות קרובות מאוד לדמעות המצולמים. עוד חמש שנים ישוגרו מצלמות וידיאו מיניאטוריות לתוך גופם. בטח יהיה מרתק לראות את ההשתלה מהצד השני.
התרעות פיקוד העורף