הנה וידוי: כשהייתי נער לפני גיוס רציתי להיות טייס. חלמתי בלילה איך אני טורף את השמיים. הייתי חניך גדנ"ע אוויר (אצל רינה מור!). בניתי דגמי מטוסים. קראתי חוברות "ביטאון חיל האוויר" ובניתי את המודלים מקרטון בעמודים האחרונים. ידעתי לזהות כל דגם מטוס, אזרחי וקרב, שטס בשמיים, ובלעתי את עלילותיו של דאגלס באדר, "הטייס הקיטע". כמובן שדקלמתי את סיפוריהם של פון ריכטהופן, אורוויל ווילבור רייט, האחים מונגולפייה והבלון הפורח הראשון שלהם, וצ'ארלס לינדברג האנטישמי שחטפו לו את הילד.
אלא שבבוא היום חיל האוויר, בחוכמתו, לא ספר אותי. בדיעבד אני מניח שהייתי עף מקורס טיס אחרי חצי שעה. כזה אני. מהחומר שיושב מול מסך מחשב וכותב על אלה שטסים. עדיין אני מעודכן ויודע לזהות מטוסים שעוברים מעלי (שלא יספרו לכם שה–35־F הכי טוב בעולם. 22־F טוב יותר, וגם הוא נופל מהסוחוי 37. מדאיג. מאוד מדאיג), אבל לכלי הזה אני כבר לא מתקרב, גם למטוס נוסעים, בלי חפיסה של דרממין בכיס. עמוק בפנים מפעמת בי עדיין ההערצה הישנה לטייסים, אבל זקנתי די כדי לדעת שזהו הילד שבי שמחפש בני אלים ובונה דגם פנטום מחלקי פלסטיק.
הטובים לטיס הם עדיין בחורים טובים מאוד, אבל הססמה עצמה - שטבע בשעתו עזר ויצמן - כבר בגרה ואפילו הצמיחה זקן. הססמה כמצב נפשי, כמגדירת גישה בהכנת סדרה טלוויזיונית - כל סדרה טלוויזיונית - היא מכשיר חלוד. גדלנו, בגרנו, צימחנו קפדנות, ספקנות, יצר עיתונאי סקרן. ילד ירייר ויביט בעיניים לחות מהתרגשות למראה 15־F קורע את השמיים. מראיין שזוכה למשאבים רבים וללא פחות מ–104 דקות מסך לא יכול להרשות לעצמו להתנהג כמו ילד.
התרעות פיקוד העורף