אבל בסך הכל, ארבעת החיים בסדרה, בבימויו המצוין של דני סירקין, מעמידים יצירה טלוויזיונית ישראלית באיכות יוצאת דופן. תיקי דיין עוד כושלת לפעמים בדיקציה מעט נכונה מדי, מצוחצחת מדי, של מורה ללשון ולא של שחקנית שאמורה לדמות מציאות, אבל זה נסלח. הכמות מעטה והרגלים רעים של שנים רבות קשה לעקור בבת אחת. באמת שאפשר להיות מרוצים.
התסריט כאמור מתבסס על הספר "שטוקהולם", שכתבה ידלין. פרופ' שר–שלום הוא מועמד לזכייה בפרס נובל באחד מתחומי הכלכלה. אלא שהאיש נמצא מת במיטתו ואחד התנאים הוא שהזוכה חייב להיות בחיים. ארבעת חבריו מחליטים להסתיר את העובדה שהוא מת עד להכרזה הסופית, כשבוע מאוחר יותר, על הזכייה בפרס. שר–שלום ערירי, אחותו מתגוררת בעיר רחוקה, ואמו סובלת מדמנציה.
בינתיים הם יקיימו את הקשרים שלו עם החוץ, יענו על טלפונים ומיילים, יקררו את חדרו, ובכל רגע יישאר עמו אחד מהם. העניינים כמובן מסתבכים. מתפתחות סיטואציות קומיות וקומיות פחות, היחסים בין החברים הוותיקים ורצונותיהם מתנגשים זה בזה, עד שמגיע הרגע הגורלי.
יש בדרמה של ידלין, ובעיקר בהומור שלה, קו מנחה, שונה מזה שאליו אנו רגילים ביצירות מקור ישראליות. היא אינה צועקת. היא מאופקת, דקה, אינה מתחכמת. הדיאלוגים שלה הולמים את הדמויות, אנשי ונשות גיל העמידה שהיו שם, ראו דברים. עתה הם מפוכחים, לא בוער להם להפוך כל עניין לבדיחת קרש. ההתפרעות כאן אסורה. אין כאן חיקויים של יצפאן. מה שדחוף הוא להספיק עוד מספר דברים בזמנם ההולך ואוזל.
אם יש מגרעת בסדרה היא שלא פעם ההקפדה של ידלין משיגה את הסיפור שלה. האיפוק גובר על העלילה ומייצר משהו מטריד שעומד בדרכו של הרעב להמשיך לצפות בסדרה. ועם זאת, בדברי הימים של התקדמות הדרמה הישראלית, "שטוקהולם" תירשם תחת הכותרת "ניסתה להיות אבן דרך משמעותית". ולא, נאמר, "ניסתה להיות עוד צלופן בנוסח אסי עזר".
התרעות פיקוד העורף