“הילדים של כולנו" הוא סיפורם של שלושה חיילים בודדים - שון כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג זיכרונם לברכה - שעלו לישראל בגפם, שירתו בחטיבת גולני ונהרגו במבצע צוק איתן. לאחר מותם עברה ברשתות החברתיות ההודעה כי מלבד משפחתם הגרעינית אין מי שילווה אותם בדרכם האחרונה, ועשרות אלפי ישראלים נענו לקריאה והגיעו להלוויות החיילים שלא הכירו.
הסרט “הילדים של כולנו" מתאר את התמודדות המשפחות עם החלטת בניהן לעלות לישראל ולהתגייס לצבא, עם התחושות בעקבות מותו, ועם התדהמה שאחזה בהן כשראו את האלפים המגיעים להלוויית החייל שלא הכירו.
כל ניסיון לנסח במספר שורות את הכוח שהניע אלפי ישראלים לצאת מביתם וללכת ללוות חייל זר בדרכו האחרונה נידון לכישלון. גם האמירה כי זה מופעה של הערבות הישראלית ההדדית במיטבה היא חלקית בקושי. ישראל ככלל, מה לעשות, ערבים זה לזה רק בסיפורים. מרביתם המכריעה לא יתרמו שקל לחייב לבנק שנזרק מביתו עם ילדיו כי לא עמד בתשלומי המשכנתה. גם אם יזדקק לתרופה מצילת החיים, או לרבע מיליון דולר לטיפול אונקולוגי ניסיוני בארצות הברית, רוב הסיכויים שתחנוניו לסיוע לעם ישראל ברשתות החברתיות ייענו באיחולים ידידותיים מסוג ישועת השם כהרף עין, וגם קופת החולים שלו, בלי צו תשלום מפורש משופט, תניח לו למות בלי למצמץ.
עם ישראל, מה לעשות, נעשה מנוול ככל העמים. אולי תמיד היו כאלה ורק אהבו לספר לעצמם אגדות על ייחודם וטוב לבם. צה"ל הוא המשלט האחרון בפני התנוולות מוחלטת לא רק כלפי אלה הקרויים אויבינו, אלא גם נגד הריקבון המערבי הפנימי. ידיעה על חייל שנהרג בקרב כואבת וחותכת כסכין את בטנם של מיליונים. אם אותו חייל עצמו יוצא הביתה ונהרג בתאונת דרכים, מצקצק מר ישראלי בלשונו ומדפדף לעמוד הבא בעיתון.
ישראל היא גם אלופת העולם, בדרכה הסמיכה, החודרנית, עבת האצבעות וחסרת הגבולות, לקחת ילד בן אביו ואמו, ולהפוך אותו ל"ילד של כולנו", לפעמים עד כדי טמטום חושים ממש. בשבועות הראשונים לאחר שחרורו של גלעד שליט, התאספו מדי שבת המוני בית ישראל ליד ביתו של שליט במצפה הילה ובהו בדרך המובילה לבית. השבוי לשעבר הופשט מאנושיותו, מהיותו בשר ודם, והפך לאטרקציה, לאיזה סוג של מתנפח, לנושא של שיחה מעל המנגל שבו משה מספר לגיסו שנסענו היום לראות את גלעד שליט והיה עשר.
מיטיבה לתאר את תחושת הסלידה מהחדירה הזו לפרטיותה ולאבלה אמו של החייל ג'ורדן בן סימון, שהגיעה מליון בצרפת לקבורת בנה ונדהמה לראות את האלפים המגיעים להלוויה. התדהמה, היא מתארת, התחלפה בתחושת כעס. רציתי להתייחד עם אבלי הפרטי, לא לחלוק אותו עם זרים, בטח שלא עם כל כך הרבה זרים. די אם היו דואגים שיבואו עשרה, 15 איש, אבל אלפים? איך אפשר לבכות על הילד שלך כך?
רק אחרי שנים, היא אומרת, הבנתי למה באו כל האנשים האלה. כי ככה זה בישראל. כל ילד הוא לא רק של אמא שלו, אלא גם של כל המדינה. מישהו צריך להסביר לאם השכולה שבישראל רק אם בנה חייל הוא זכאי לאחר מותו לפיסה מהערבות ההדדית. בחייו, שיחפש את החברים שלו.
***
יש בסרט הזה חשיבות. ארבע נשים צעירות, חסרות ניסיון ושייכות פוליטית קודמים, מחליטות להוציא את הפוליטיקה מידיהם של החתולים השמנים, היושבים כבר שנים רבות בכיסאם ובעיקר ממומנים בידי התאגידים הגדולים ודואגים לאינטרסים שלהם, ולהשיב אותה לידי ולטובת העם.
התרעות פיקוד העורף