קשה במקרה זה לראות את הסדרה בלי לקשור בין שני הכוהנים: השחקן הראשי, שנולד בלונדון לאם ישראלית, הפך לכוכב הוליוודי שגילם רפרטואר דמויות מטורף בסדרה "עלי ג'י", ובסרטים "בוראט", "ברונו", "הדיקטטור", "מדגסקר" ו"גרימסבי".
יוצר הסדרה, גדעון רף ("חטופים"), נוגע על קצה המזלג בתחלואיה של החברה הישראלית הגזענית של שנות ה־50, ורומז בפרק הראשון שתחושות ההחמצה של הפקיד מאלכסנדריה הן אלו שהובילו אותו לעשות משהו משמעותי יותר בחיים, שיעלה לו בהמשך בחייו. אך הוא לא מתעמק בזה יותר מדי, וככל שכהן מטפס בסולם הדרגות, ומתרועע עם הכבדים ביותר - כולל אוסמה בן לאדן בן השמונה – הקרע בין חייו האמידים והנוחים כסורי, לחייו כמהגר יהודי מזרחי בבת ים, לא בא לידי ביטוי, חוץ מסצנת החקירה בתחילת הסדרה, שבה הוא לא זוכר את שמו האמיתי.
רף פונה מראש לקהל הבינלאומי, תוך שהוא מיטיב לעשות אידיאליזציה למדינה צעירה, תמימה ויפה עם כובע טמבל; אך בדרך הוא שכח שזוהי גם סדרה על זהות מפוצלת, ועל המחיר הכבד שהפרט משלם עבור מדינתו.
במובן הזה, הסדרה "אלי" לא מוסיפה יותר מקריאת הערך אלי כהן בוויקיפדיה. אף על פי כן, היא מצליחה לרתק לאורך ששת פרקיה. גם האריזה הגרפית של הסדרה, בצורת קוד מורס, מצמררת; וסגנון הפילם נואר, שנראה כי צולם בפילטר עתיק שמקנה גם לשיכון בבת ים, וגם לבניין המשביר שבה עבד כהן לפני גיוסו - קסם של ממש. בדיוק כמו שהיינו רוצים לזכור את עצמנו.
התרעות פיקוד העורף