כמעט 30 שנה חלפו מאז העברתי לילות לבנים בצפייה עוצרת נשימה בעוד סדרת ניצחונות של מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, בגמר הפלייאוף של ה־NBA בין השנים 1998־1991. כשאני מנסה לברר לעצמי מה הייתה באמת הסיבה שבגללה התעוררתי כל כך הרבה שנים באמצע הלילה, רק כדי לראות משחקי כדורסל, התשובה היחידה היא שתי מילים: מייקל ג'ורדן. העובדה שמאז קיץ 1998, שבו לקחו ג'ורדן והבולס אליפות שישית, אני לא קם יותר בלילות הקיץ החמים, מדברת בעד עצמה.
ועכשיו, בין עוד בשורת איוב של פרופ' גבי ברבש, למופע האימים של יפה בן דוד, מגיע לכם לקחת הפוגה קלה, וליהנות ממשהו שהוא לגמרי קונצנזוס.
נכון לעכשיו צפיתי רק בפרק אחד מתוך העשרה. בבת אחת חוזרים לפריים שמות מיתולוגיים כמו פיל ג'קסון (המאמן האגדי של הבולס), סקוטי פיפן, דניס רודמן, טוני קוקוץ', סטיב קאר, ג'ון פקסון, ותקופת זוהר אגדית בתולדות הכדורסל קמה מהספסל ועולה על המגרש.
החומרים לסדרת הדוקו מורכבים מ־500 שעות צילום שהיו נעולות בכספת במשך 20 שנה. שיירות של מפיקים עלו לרגל אל ג'ורדן במשך כמעט שני עשורים, והתחננו שישחרר את החומרים היקרים, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. עד כדי כך הבן אדם צנוע. מזל שב־2016 התחיל לברון ג'יימס לזנב במעמדו כ"גדול מכולם" - ואולי גילו המתקדם של ג'ורדן (57), שנתן אור ירוק להפקת הסדרה - כי הפעם הרווח הוא כולו שלנו.
נישא על כנפי הצלחה פנומנלית (דקל הזהב, גלובוס הזהב, אוסקר), הגיע הסרט הדרום־קוריאני "פרזיטים" במהירות שיא למסך הקטן (סלקום TV, פרטנר VT HOT VOD, yesVOD). זה קרה כמובן הודות למגיפת הקורונה, שנעלה את בתי הקולנוע וקיפדה את תוחלת חייהם הכלכלית של סרטים שנכונו להם נתונים של שוברי קופות. הבעיה בסרטים כמו "פרזיטים" היא שאתה מגיע אליהם מוצף בים של סופרלטיבים וציפיות בשמיים. בכל זאת, הסרט הלא אמריקאי הראשון בתולדות הקולנוע שקטף אוסקר בקטגוריית הסרט, ובנוסף, גם בקטגוריות הבמאי (בונג ג'ון־הו), התסריט המקורי, והסרט הזר.
אלא ש"פרזיטים" הוא אשכרה סרט מצוין שרואים פעם בכמה שנים, ומהרגע הראשון כשהתמונות מתחילות לרצד, אתה משתחרר לגמרי מכל מה שכתבו עליו, ומתמסר עד כלות לסיפור מוסר רלוונטי למדי גם בעידן הפוסט־קורונה, כשהעולם הקפיטליסטי התקבע על פערים כלכליים בלתי אנושיים בין עשירים לעניים, הדוחפים את העניים למעשים נואשים. במרכז הסרט משפחה דרום־קוריאנית קשת יום ומובטלת: אבי המשפחה, קים קי־טאק (קינג הו סונג); אשתו, צ'ונג סוק (ג'אנג היי ג'ין); בנו, קי־וו (צ'וי הו שיק); ובתו, קי־ג'ונג (קיון קיו). המשפחה מתגוררת בעוני מחפיר בדירת מרתף קטנה, עלובה וטחובה, בטבורה של שכונת פחונים מתפוררת. מצבם הקשה מתואר כבר בסצינת הפתיחה, כשקי־וו וקי־ג'ונג מחפשים נואשות ברחבי הדירה נקודה ממנה ניתן להתחבר ל־Wi־Fi דרך השכנים, או דרך החנויות הסמוכות, אחרי שהחשמל בדירתם נותק.
נקודת המפנה מגיעה כשחברו של קי־וו, מינג־יואק (פארק סו ג'ון), סטודנט שמתכנן ללמוד מחוץ לקוריאה, מגיע לדירתם ומעניק למשפחה מתנה מסבו: אבן נוף גדולה, המסמלת עושר. לאחר מכן הוא מציע לקי־וו לעבוד במקומו כמורה לאנגלית וללמד את דה־היי (יונג ג'י), בתם של משפחת פארק המליינית.
קי־וו מזייף תעודות, מתחזה למורה לאנגלית, מתקבל לעבודה, ומאותו רגע נרקחת מזימה אפלה ושפלה של משפחת העניים, להשתלט על משפחת העשירים כקורח, המתגוררת בווילה מהסרטים. הם עושים את זה בתחכום, בזדון ועורמה, השמורים בעיקר לבני עניים, שכל חייהם נושאים עיניהם אל העושר. וכשזה סוף סוף קורה להם, הם מאבדים את כל הבלמים, ועל הדרך ממוטטים את עולמם השקרי, ההזוי, הנשען על אשליות וחלומות באספמיה.
"אבא, מה הייתה התוכנית שלך?", שואל קי־וו את אביו לקראת סוף הסרט, כשהם מוצאים את עצמם מושלכים באולם ענקי עם אלפי ניצולי שיטפון שהציף את שכונת הפחונים. "אתה יודע איזו תוכנית אף פעם לא נכשלת?", משיב האב, "כשאין תוכנית. אם יש תוכנית, החיים אף פעם לא פועלים לפיה". איך אמר אסי דיין: "אין תוכנית. חיים. נקודה".
התרעות פיקוד העורף