על המסלול, מאדי מבינה היטב את עבודתה. היא אימצה את ההילוך "הדוגמני" ככל שיכולתה מאפשרת לה. היא נעצרת בסופו, מניחה את ידיה על המותניים, מסתובבת, ואז גוברת עליה ההתרגשות והיא מתחילה להשתולל מעט בקפיצות ובהחלקות כפיים והקהל יוצא מדעתו מהתלהבות. ואז נגמר הכל, האורות כבים, ומאדי חובה נפילה רגשית עזה שרק אמה, רוזאן, שמנהלת את הקריירה של מאדי ולא זזה ממנה מטר, יודעת להרגיע ולשלוף אותה מהמעמקים שבהם היא נמצאת.
בעצם, רוזאן סטיוארט היא סיפור נוסף שמתקיים כאן, ובעל עוצמה גדולה לא פחות. אל תחפשו את דמות האם שדוחפת בכל כוחותיה וללא התחשבות במחיר את בתה לעבר ההצלחה. מאדי היא זו שתובעת לעצמה את הנסיעות המתישות ואת ההופעות. אחרי חודש בבית מאדי נעשית חסרת מנוחה ורוזאן העייפה שוב מתיישבת על המחשב לשגר אימיילים לכל העולם ולמצוא תצוגות המעוניינות בדוגמנית הסובלת מתסמונת דאון.
הדבר שהופך את "מאדי: דוגמנית מיוחדת" לסרט טוב כל כך הוא מעצם היותו סיפור שאינו חותר אל דרכה של נערה אמיצה שמגיעה בתום שעה וחצי אל הסוף הטוב. בלשון רהוטה ועשירה, וביכולת סיפור מצוינת, לא מהססת רוזאן לחשוף את הקשיים הרבים שבדרכה כאם לילדה בעלת לקות.
היא אינה מסתירה את דמעות הקנאה בחבריה "הנורמלים" של מאדי שהגיעו לגילה וכבר הוציאו רשיון נהיגה, בעוד מאדי לא תנהג אף פעם. היא מתארת כיצד ויתרה על זוגיות בחייה כדי לגדל את מאדי. קשה כאן למצוא את האשה הצעירה היפהפיה דקת הגיזרה המופיעה בתמונות ישנות לעומת האשה הבוגרת שהניחה להופעתה החיצונית להתדרדר כקורבן נוסף על מזבח גידול הילדה. ומאדי, כבר בת 21, רוצה להופיע פעם נוספת בניו יורק, או שרעבה ושוב רוצה לאכול, או שעצביה בוגדים בה ורק אמא רוזאן יודעת איך למשוך אותה החוצה אל מחוזות המצב רוח טוב. ורוזאן, בסבלנות ובאהבה אינסופיות חוזרת לגדל ילדה דוגמנית הלוקה בתסמונת דאון.
התרעות פיקוד העורף