הסרט “דניס רודמן - לטוב ולרע" מנסה לפענח צעד אחר צעד כיצד הפך דניס רודמן מילד בן 3 שאביו עזב את הבית ולא שב - ילד ביישן ומופנם שגדל בין שלוש אחיות שנהגו בו כאילו גם הוא ילדה בעצמו - לגבר הפרוע והמוחצן שנעשה.
זהו חלקו הטוב והמוכר פחות של המידע בסרט. רודמן, אם היה נולד לאמא פולנייה, ייתכן שלא היה נעשה כדורסלן בכלל. לאחר שסיים את התיכון, שם לא מצא את מקומו בקבוצת הפוטבול וגם בקבוצת הכדורסל, החל לעבוד כשרת בנמל התעופה הסמוך למגוריו. שורת גניבות שעונים שאותם חילק למכריו במטרה לשאת חן בעיניהם הביאה ללכידתו ולפיטוריו מהעבודה. הוא הסתובב חסר מעש עד שלאמו נמאס והיא פשוט השליכה אותו מהבית. רודמן הפך לחסר בית, ישן בפארקים ובחדרי מדרגות, עד שאומץ בידי משפחה שבנה הצעיר בן ה־12 פגש בו, והשניים - בן ה־12 והגבר הצעיר שמלאו לו כבר יותר מ־20 - היו לידידי נפש. בתקופה זו רודמן גבה בלא פחות מ־30 סנטימטר, התקבל לקולג' לא מוכר, שם הפך לכוכב הקבוצה ועלה על נתיב הכדורסל בחייו.
החלק המנדנד יותר בסרט מנסה לנתח כיצד ילדותו ובגרותו הצעירה היוצאות דופן השפיעו באופן מכריע על הכדורסלן הססגוני ביותר ב־NBA. בזה אחר זה מתייצבים מול המצלמה מומחים למיניהם שפותחים את דבריהם בביטוי “אני אומנם לא פסיכולוג" ופוצחים בטוויית קשרים בין האמא והאבא והאחיות לגבר הבוגר הנהנה ללבוש בגדי נשים. זה נחמד ומעניין וגם מתבקש באזכור בודד. כשזה הופך למטר של “אני אומנם לא פסיכולוג", זה כבר הופך לניג'וס.
באופן אישי לא התעניינתי אף פעם ברודמן הלובש בגדי נשים, ברודמן המשתכר במועדונים או זה שיוצא לדייטים עם מדונה ומתחתן לחצי שעה עם כרמן אלקטרה. בכל פעם שמצאתי עצמי צופה בראיון שנערך איתו לא מצאתי את האדם רודמן מעניין, מעמיק, מנסח תובנות ראויות לציון בעניין ליגת ה־NBA, ביקוריו אצל “חברו לנצח" קים ג'ונג און בקוריאה הצפונית או בעניין הסיבות שמניעות אותו להתלבש במיני בגדים מיותרים שעניינם העיקרי הוא שהם מכבידים על התנועה.
רודמן כזה, הלבוש בשמלת כלה, או בכובע ענק המכסה את עינו האחת, הוא לא יותר משוטה הכפר. מוקיון רעשני שאין לו אמירה או מסר כלשהו לעולם מלבד “ככה אני אוהב את זה". די לראות אותו צמוד לקים ג'ונג און. יושבים שני מופרעים במשחק כדורסל בקוריאה הצפונית ולא מחליפים מילה זה עם זה. למה הוא מתנהג ככה? אל תשאלו אותי. אני לא פסיכולוג.
התרעות פיקוד העורף