“הייתי בן 24 כשהבמאי אימברמן החביב פנה אליי שאכתוב דיאלוגים ושירים לסדרה. הזמן שבו כתבתי את זה היה הזמן שבו התחתנתי עם אשתי היפהפייה, נורית, אחרי שהכרתי אותה פחות מחודשיים. את הפרקים הראשונים כתבתי בירח הדבש שלנו, במלון ‘המלך דוד’ בירושלים, שבו רבנו מהבוקר עד הערב, מה שקורה בדרך כלל לשני אנשים שבקושי מכירים, ואתה כולא אותם פתאום בחדר אחד, ובגלל זה אולי לא רבנו אחר כך במשך קרוב ל־30 שנה כי כבר לא היה לנו על מה. רבים מהדיאלוגים הכעוסים של חדוה ושלומיק (“נמאסת עליי", “לא יכולה יותר" וכו’) לקוחים מהוויכוחים הטיפשיים שלנו במלון, בימים ההם. הייתה לי הזדהות מוחלטת עם שלומיק, גיבור הסדרה. כמוהו גם אני הגעתי מהכפר אל העיר, והכל בה נראה לי מזויף, יותר מדי ומהר מדי, והרגשתי די בודד ונבוך.
“את השירים כתבתי לסדרה, אבל התייחסתי למצבי הקיומי בעיר, ולא ממש לעלילה. הביקורות אז היו די גרועות, והשתפרו עם השנים, ואני מאוד מקווה שכל מה שכתבתי, ואני כותב עד היום, שייך ל’תרבות הנגד’. אלו זיכרונות רחוקים ומעורפלים, ואני מקווה שבאחד הימים יפיקו סדרת המשך ל’חדוה ושלומיק’, זוג זקנים ציניים, אבל עדיין רומנטיים, שברחו מהעיר אל הכפר, ובלילות הקרים הם יושבים בגינה, עוצמים עיניים ונשאבים לעבר".
===
שורות אלו, ששרה מירי אלוני, אז משוחררת טרייה מלהקת הנח"ל, פתחו כל פרק מתריסר פרקי הסדרה “חדוה ושלומיק 1971" (או בקיצור “חדוה ושלומיק"), הדרמה הישראלית הראשונה בטלוויזיה הישראלית, ששודרה החל מ־16 באפריל 1971 ועד 2 ביולי 1971 והפכה לאבן דרך בתרבות המקומית.
על יצירת הסדרה היו אמונים היוצר, המפיק והבמאי שמואל אימברמן, התסריטאית אורנה ספקטור ויוצר צעיר בשם יהונתן גפן שכתב את הדיאלוגים. כתיבת התסריט ארכה כחצי שנה. בשנת 1970 החליט אימברמן, אז מלחין ובמאי הקליפים הראשונים של הלהקות הצבאיות, ליצור לראשונה דרמה טלוויזיונית מקומית. “הרעיון לסדרה קינן אצלי עוד כשהייתי חבר קיבוץ (דן, בגליל העליון – ד"פ)", הוא מספר כעת. “קראתי את הספר ‘חדוה ואני’ של אהרן מגד (ספר משנת 1953, המתאר את סיפורו של הזוג חדוה ושלומיק שעובר מהקיבוץ לעיר – ד"פ) ואהבתי אותו. הסיפור נעשה אישי יותר כשעזבתי את הקיבוץ בשנת 65’. כשהגעתי ללונדון לבקש את זכויות הספר ממגד, שהיה נספח תרבות בבריטניה, הוא נתן לי את הזכויות ללא היסוס".
“בתקופה ההיא כולם הכירו את כולם בתל אביב, ולכן לא היה קשה למצוא שחקנים", מספרת סוכנת האמנים לביאה הון ששימשה כמנהלת הפקה בסדרה וסייעה בליהוקים. “לגבי יעל אביב, היא הייתה הילדה הכי יפה בגן, נחמדה ומלאת חיים. היא הייתה יפהפייה, וכולם בבוהמה הכירו אותה. זה היה ברור שהיא תקבל את התפקיד".
צילומי הסדרה ארכו כשלושה חודשים בכמה לוקיישנים, בהם הקיבוצים גן שמואל ויקום, וכן בתל אביב ובהרצליה פיתוח. במקביל לצילומים, טובה נאמן ערכה את הסדרה במשך כארבעה חודשים במרתף של “סרטי רול". “את שוט הפתיחה צילמנו בשדות קיבוץ יקום באמצעות מצלמה מיוחדת, מצלמת HIGH SPEED סופר־מקצועית שהושגה מהתעשייה האווירית כדי להשיג צילום סלואו־מושן שהיה בזמנו פורץ דרך בטלוויזיה מסחרית", נזכר אימברמן. “זכורה לי במיוחד סצינה שצולמה בגשם שוטף, כשמנחם זילברמן עומד מחוץ לבית, חצי שיכור, וצורח לחדוה שתוציא את הראש מהחלון. מנחם מאלתר ומשתולל, והצוות כולו על הרצפה מתגלגל מצחוק".
“ב־1970 הייתי בסוף שירותי בצה"ל כסולנית להקת הנח"ל", משחזרת מירי אלוני. “המלחין יאיר רוזנבלום, שהיה אז המנטור המוזיקלי של הלהקה, קרא לי וליד הפסנתר השמיע לי את השיר ‘הבלדה על חדוה ושלומיק’. הוא אמר שהוא כותב את המוזיקה לסדרת טלוויזיה ישראלית ראשונה לטלוויזיה הישראלית. מיד נעתרתי לבקשתו שאבצע את השיר, ומעולם לא ביקשתי על כך תשלום".
למרות פרק הזמן הקצר שבו שודרה, הפכה “חדוה ושלומיק" לאבן דרך משמעותית ומשפיעה בעולם הטלוויזיה והבידור המקומי; היא הזניקה לא רק את הקריירה של אימברמן כיוצר קולנוע וטלוויזיה (“שתי דפיקות לב", “בוא נפוצץ מיליון", “חמש־חמש", “כנפיים", “בחזרה לאנטבה"), אלא גם את של זילברמן, שהפך מאז לאחד השחקנים הבולטים בקולנוע (“גבעת חלפון אינה עונה", “שלאגר" וסרטי מתיחות כמו “מצלמה בלי בושה" ו"עבודה בעיניים"), ברדיו ובטלוויזיה. בשנת 2000 עזב ללוס אנג’לס ונפטר ב־2014 לאחר שלקה בלבו.
אביב החליטה לעזוב את אור הזרקורים, ולאחר הסדרה חיה בלונדון, בהודו, באינדונזיה, בספרד ובבלגיה. בשנותיה בחו"ל עסקה בעיצוב אופנה. בשנות ה־90 חזרה לארץ והפכה למלהקת בכירה לסרטים וסדרות (גילתה בין השאר את יעל בר זוהר בת ה־15). בשנים האחרונות היא מתגוררת בליסבון. “כשחקנית צעירה חוויתי חוויה מסעירה ב’חדוה ושלומיק’, אך היום זה מאוד רחוק ממני", מספרת אביב כעת בשיחה מליסבון. “במבט לאחור אני חושבת שהסדרה שרדה את מבחן הזמן כי עד היום אנחנו רואים על המסך סדרות שמנסות לצייר את המציאות הישראלית המשתנה באופן מתמיד, ולרקוח לתוך הדרמה גם מוזיקה. בכך הסדרה הקדימה את זמנה והייתה האבטיפוס לעניין הזה. היא מתארת תקופה נאיבית ומיוחדת בחברה הישראלית של בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים, תקופה של פריחה תרבותית בשלל מובנים כמו אופנה, רוקנרול והמעבר ממקום כמו קיבוץ לעיר הגדולה. זה משהו שקורה עד היום, וקל להזדהות עמו ועם הרלוונטיות שלו".
צפיר: “זו הייתה הסדרה הראשונה וזה היה ‘ואוו’. אז אנשים לא ידעו איך לאכול את זה. אנשים פתחו טלוויזיה בשחור־לבן, ופתאום בין כל תוכניות האולפן החדשותיות, באה סדרה שמצולמת בחוץ כמו שאימברמן אוהב, בלוקיישנים עם אנשים שזזים, שרוקדים, שקורים להם דברים. זה היה הלם לאנשים. היה צמא עצום לדברים עבריים, וזה היה רגע מכונן בתרבות הישראלית".
אימברמן: “בסופו של דבר הסדרה היא על חייהם של אנשים צעירים, על הקשיים, האהבות והתקוות, על התאקלמות, שאיפות ופשרות. הסדרה לא בנויה על התקופה שבה היא מתרחשת, ולכן אמינותה והרלוונטיות שלה עומדות בעיניי במבחן הזמן. אז נכון שהקצב, הסגנון הקולנועי והלוק מעט מיושנים, אבל לטעמי יש לזה קסם משלו, וגם ברטרוספקטיבה אני גאה בתוצאה הסופית".
התרעות פיקוד העורף