בבוקר של 7 באוקטובר מצאה את עצמה אדוה שמידר בבית משפחתה בנתיבות. האזעקות לא הפתיעו אותה, אבל הפעם זה היה אחרת. כמעט עד 12:00 בצהריים לא ידעו בני המשפחה, שומרי שבת, על הטבח שמתחולל בחוץ, ושהמחבלים נמצאים ממש ברחוב הסמוך. “אני מבינה לאט־לאט שאנחנו נמצאים בתוך שדה קרב. בתור התחלה אני לוקחת כל ריהוט שקיים בבית וסוגרת איתו את דלת הממ"ד, מפרקת את הידיות בחדרים ומבינה שאנחנו צריכים להתחיל לתכנן את המילוט שלנו".
שמידר אוספת את אמה ואחותה, ששהו בבית הסמוך, ובהחלטה של רגע הכניסה אותן למכונית. כעבור שעתיים הם מגיעים בבטחה להרצליה, אבל שמידר, שעד אז ניהלה עסק פרטי המעניק סיוע וליווי לילדים שמתקשים במסגרת פורמלית, מבינה שהיא לא יכולה לשבת בבית בשקט. “עוד באותו יום הרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה. לא ידעתי לאן, אבל הבנתי שאני חייבת לעשות משהו. אני מודה שזו הייתה בחירה אגואיסטית קודם כל, כי הבנתי שאני חייבת להיות בעשייה כדי להציל את עצמי".
במהלך שיחתנו, שמתקיימת על הגג של “הבית" – מרכז טיפולי־שיקומי ראשון מסוגו בישראל, המיועד ללוחמי צה"ל שמתקשים לחזור לשגרה, הממוקם בכיכר אתרים בתל אביב, שבו שמידר משמשת בתפקיד סמנכ"לית העמותה – היא מדגישה שהיא לא מרכז הסיפור. “הבית" הוא פרויקט שהקימה עמותת המלאכים של ערן, שמאחוריה מספר חברים שהתאגדו לפני קצת יותר מעשור כדי לסייע למשפחות נזקקות ולניצולי שואה.
“תמיד כשהיה משבר כזה או אחר כל קבוצת החברים הייתה מתאגדת ומנסה למצוא פתרון", אומרת שמידר ומתייחסת גם למותו הטרגי של ערן חזן, אחד השותפים המרכזיים של העמותה, בשנת 2020. בעקבות כך העמותה קיבלה את שמה הרשמי, “המלאכים של ערן", כהוקרה למורשתו.
התחיל עם כריות ושמיכות
במהלך מלחמת חרבות ברזל חוותה קהילת העמותה צמיחה של ממש – מספר המתנדבים גדל מ־80 ליותר מ־1,500 איש ואישה המקדישים עצמם לפעילות יומיומית. העמותה מפעילה חמ"ל מרכזי במתחם אקספו בתל אביב, המשמש מרכז ניהול למערך הסיוע הרחב. המתנדבים פועלים לספק מגוון רחב של תמיכה, כולל מזון, ביגוד, ציוד היגייני, כלי בית וריהוט, במטרה לסייע לחיילים ולמשפחות במצוקה. כבר ב־9 באוקטובר 2023 מצאה עצמה שמידר חלק מהעמותה במתחם אקספו. “לא ידענו לאן הסיפור הולך ולא היו תכנונים גדולים קדימה. בחצי השנה הראשונה אנחנו מתמקדים בעיקר בחמ"ל, שקיים עד היום, פותחים אופרציה של אלפי מתנדבים, מקבלים תרומות של ציוד וכסף שבעזרתו אנחנו מתחילים לייצר מערכת שעובדת בצורה מקצועית, ושולחים ציוד לכל משפחה מפונה שהייתה צריכה עזרה, לכל יחידה ולכל חייל".
החברים בעמותה הצליחו לארגן, או יותר נכון “להציל" בהתנדבות, כמה חתונות של חיילים שנאלצו לבטל אירוע בשל גיוס למילואים, אבל גולת הכותרת שבסופו של דבר הביאה להקמת “הבית" הייתה מערך התנדבותי של העמותה בבתי חולים, במחלקות השיקום של החיילים. “זה התחיל בכך שהבאנו להם בכל שבוע משהו אחר, כמו שמיכות מפנקות, כריות, ביגוד – כל מה שיהפוך את השהות שלהם בבית החולים לכמה שיותר ביתית ונעימה. המון חברות רצו להיות חלק מזה, ומצאנו את עצמנו מקיימים מערכת יחסים מאוד קרובה עם הפצועים שנמצאים שם תקופה לא קצרה. ראינו שאנחנו מבינים את הצרכים שלהם ומדייקים את מה שאנחנו מעניקים להם משבוע לשבוע".
“הבית" הוא חלק מפרויקט “היום שאחרי" שיזמו בעמותה, מתוך הבנה שחיילים בשיקום פיזי או נפשי, או משוחררי מילואים, זקוקים למערך תמיכה. “זה נבע מהבנה ומשיחות עם החיילים, שאמרו לנו בפירוש שאחד הדברים שהכי כואבים להם ומפחידים אותם הוא מה יהיה ביום שאחרי", אומרת שמידר. “הם ממש מדברים בשפה הזאת, מודעים לכך שבמדינת ישראל מתאגדים מהר מאוד כשיש משבר, אבל גם שוכחים באותה מהירות וחוזרים לשגרה. ואנחנו בוחרים לא לחזור לשגרה, אלא לספק מענה רחב ככל שניתן לכל מה שיעלה מקרב הלוחמים והלוחמות – וגם למשפחות שנשארו מאחור ומשלמות מחיר".
“הבית" הוא חלק ממערך גדול שפתחה העמותה, ויש לו שלושה תפקידים, על פי שמידר: “קודם כל לשמש בית, תרתי משמע. כל חייל שמרגיש שהוא עמוס, שהוא רוצה רגע לשבת עם חבר שמדבר בשפה שלו. כי אף שגם אנחנו, כמי שהיו חלק מהמלחמה הזו מאז שהחלה, מדברים בשפה אזרחית, אנחנו לא חווינו את אותן חוויות, את אותם פחדים או את אותם הלחצים. אנחנו רוצים לאפשר להם להגיע לפה ולעשות את מה שאנחנו עושות עכשיו: לשבת פה, מול הים, לשתות בירה על הגג ולדבר עם מישהו שמדבר את אותה שפה. לשחרר רגע את מה שיש להם בפנים כדי שהם יוכלו לתקשר שגרה בצורה כזו או אחרת".
התפקיד השני, מוסיפה שמידר, זה לשמש מקום שאליו הם יכולים להגיע כקבוצה אורגנית עם החברים שלהם שלחמו איתם, עם היחידה שלהם, ולייצר פה ערבי גיבוש או ימי עיבוד. “והתפקיד השלישי, שבעיניי הוא החשוב ביותר", היא ממשיכה, “הוא ממש להיכנס פנימה ולעומק ולספק גם מענה פרטני. זה אומר שאם יש מישהו שנתקל בבעיה משפטית כזו או אחרת, בעיה מול בעל הבית שלו, דירה שפינו אותו ממנה כי לא הייתה לו יכולת כלכלית לעמוד בהוצאות, או מול העבודה כשלא קיבל את התנאים שהגיעו לו, אז יהיו פה אנשי מקצוע, יועצים משפטיים ופיננסים, ואפילו מאמנים מנטליים שיידעו לתת להם את הכלים להתמודד".
צופים קדימה
במהלך שנה וחצי של מלחמה הספיקו בעמותה לסייע ללמעלה מ־2,000 חיילים, כולל נשות קבע וקצינות שהתארחו וזכו לרגע של שקט והוקרה. “וזה מה שהניע אותנו לפתוח את המיזם הזה: הצורך לומר תודה ולהעניק אות כבוד אמיתי ללוחמים וללוחמות שהתגייסו בלב שלם לצורכי המדינה, כדי שאנחנו נוכל להמשיך את חיינו - בעבודה, בשגרה, במשפחות ובעסקים. רצינו להאיר את תרומתם באור שמכבד ומוקיר. אני מלאת תודה - כי בזכותם אנחנו כאן, יכולים לתקשר ולחיות. המלחמה הזו הייתה תזכורת עוצמתית לכולנו, לרבות הערכה למי שלא שאל מה המחיר שיידרש ממנו או מה יקרה אם לא יחזור. הם פשוט קמו, לבשו מדים ועמדו על המשמר עבור כולנו".
למתחם בכיכר אתרים נכנסו המלאכים של ערן באמצע נובמבר האחרון, והפעילות החלה בינואר. את ההשקה הרשמית של המתחם הם ביצעו שבוע לפני חג הפסח. מי מממן? תרומות, כמובן. “יש לנו מאגר רחב של נותני שירות שרוצים להיות חלק מההתנדבות, ותרומות. אנחנו יושבים בחלל ריק, כמו שאת רואה, עוד אין ממש ריהוט, אבל אנחנו עושים את השיפוץ לאט־לאט". אגב, מי שהשתתפה באופן פעיל בתרומה היא חברת פלייטיקה. “פגישה קצרה והם נכנסו באהבה גדולה לפרויקט, והם איתנו, ואנחנו מודים להם מאוד. הם מלווים אותנו בשנה הקרובה, ובתקווה גם בשנים הקרובות".
ודווקא בימים אלה, שבהם נדמה כי צפוי לנו סבב נוסף של לחימה, חשוב לציין שהפרויקט הוא לא רגעי, אלא לטווח ארוך. “אנחנו צופים את הבית הזה קדימה לחמש השנים הקרובות, וגם שיהיו שניים נוספים בדרום או בצפון. כי אף שאנחנו יודעים לתת מענה גם מרחוק, האחד על אחד הזה שאתה יושב מול בן אדם, רואה אותו ומכיר תודה על השירות שלו ונותן לו תחושה שהוא לא שקוף - זה משהו שהוא הכרחי, ושאנחנו יכולים לספק רק במפגש פנים מול פנים".נציין גם שהחיילים שרוצים להגיע למתחם “הבית" לא צריכים לתאם הגעה מראש, אלא רק להיכנס לעמוד הקהילה בפייסבוק ולהתעדכן בשעות הפתיחה.
עד כמה הצלחת לחזור לשגרה?
“חוויתי קושי אישי ביצירת שגרה. מעבר לצורך לעבוד כדי לפרנס, הרגשתי שאין לי את הזכות ליהנות מפעילויות יומיומיות כמו לשתות קפה עם חברה. המסרים מהשטח על מחסור בציוד בסיסי גרמו לי לתהות כיצד אני יכולה להרשות לעצמי רגעים של נחת. במלאכים של ערן מצאתי קהילה מקבלת ולא שיפוטית. למרות השוני בין המתנדבים כולנו מאוחדים, במטרה לספק את מה שהמדינה והצבא אינם מצליחים להעניק. במהלך שנה וחצי של פעילות נמנענו מדיונים פוליטיים והתמקדנו בעשייה משותפת. המלחמה הזו הייתה תזכורת לכך שישנם אנשים שמוכנים להקריב למען הכלל מבלי לחשוב על המחיר האישי".